בשנים האחרונות אנחנו שומעים לא מעט על סינגפור, לעתים קרובות בהקשרים חיוביים. לא קשה להבין מדוע. השילוב של קפיטליזם דורסני ומשטר דיקטטורי נוקשה קורץ ללא מעט ישראלים, ועל כן העיסוק ב"חידה הסינגפורית" – כשם ספרם של גבי וימן וברוך נבו בנושא – רב, בוודאי באופן יחסי לגודלה של המדינה. לרגעי העדנה הגדולים ביותר שלה זכתה סינגפור בסדרת הטלוויזיה הנרגנת של חיים הכט, "בין כרכור לסינגפור", שממנה השתמע כי אילו היינו מנסים להידמות רק מעט יותר למדינה הננסית, ומתעלמים עוד יותר מכל מיני עניינים זניחים כמו זכויות אדם ואזרח בסיסיות, מצבנו היה טוב בהרבה. אלא שכמעט כמו תמיד בהשוואות מן הסוג הזה, מתוך ההתמקדות באידיאל הבלתי מושג אנחנו מחמיצים את ההשוואה הרלוונטית והמעניינת הרבה יותר להקשר הישראלי: זו עם שכנתה הקרובה והעוינת של סינגפור מצפון, מלזיה. (השתיים היו שותפות לאותה יחידה פוליטית עד אמצע שנות השישים, אבל אז נפרדו. בין סינגפור למלזיה שוררת כיום איבה רבה על רקע שורה של חילוקי דעות מדיניים, ביניהם כאלה סביב קביעת הגבולות הימיים בין המדינות, שליטה על מאגרי מים, אי העברה של דמי ביטוח לאומי, והריבונות על מספר איים, ביניהם אחד שניתן לראות אותו רק בשעת השפל; ואתם חשבתם שאנחנו מוצאים נושאים מגוחכים להילחם עליהם.)

שילוב של קפיטליזם דורסני ומשטר דיקטטורי נוקשה (אילוסטרציה)

על מלזיה אנחנו שומעים, אם בכלל, רק כאשר אחד ממנהיגיה של המדינה המוסלמית ברובה יוצא בקריאות עוינות לישראל, משהו שקורה בשנים האחרונות על בסיס קבוע למדי. בין השאר, קבע בזמנו ראש הממשלה דאז, מהאטיר בן מוחמד, כי "לא היה מעולם מסע טרור שיטתי מחוץ לאירופה – עד שהאירופים והיהודים הקימו מדינה יהודית מאדמה פלסטינית", וראש הממשלה שבא אחריו, עבדאללה אחמד בדאווי, קרא לפני כמה שנים לפתוח בקמפיין בינלאומי נגד מדינת ישראל, מאחר שהיא נוקטת במדיניות של אפרטהייד.

משהו שקורה בשנים האחרונות על בסיס קבוע למדי (אילוסטרציה)

כפי שקורה בדרך כלל, גם ההאשמה הזו – שלגמרי איננה חסרת בסיס, כמובן – הייתה מקרה קלאסי של "הפוסל במומו פוסל", שכן אם יש כיום מדינה נוספת בעולם, פרט לישראל, המנהיגה משטר גזעני ומפלה על רקע אתנו-לאומי, הרי שזו מלזיה; וממש כמו בישראל, גם המלזים לא מתאמצים יותר מדי להסתיר את האפליה הממוסדת שלהם, ממש במקביל לניסיונות לשווק כלפי חוץ אשליה של חברה פתוחה ורב-תרבותית. על פי החוקה המלזית משנת 1957 (השנה בה קיבלה מלזיה עצמאות מהבריטים) והתוכנית הכלכלית החדשה מתחילת שנות השבעים, הרוב המלאי-בומיפוטרי במדינה (כ-61 אחוז מהאוכלוסייה) נהנה מזכויות יתר בשורה ארוכה של תחומים. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר באפליה חד-משמעית ומוצהרת בקבלה לעבודה בשירות הציבורי, בצבא ובמשטרה, בתנאים מועדפים לרכישת קרקעות, דירות וסחורות, בהעדפה מוסדרת בקבלת חוזים ממשלתיים ופרטיים, במכסות מוגדרות בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה ובמבנים חדשים לדיור, בהקצאת מכסות לבעלות על עסקים פרטיים, ועוד. (נוסף לאפליה הממוסדת והרשמית, אפשר למצוא אותה כמובן גם בחיי היומיום ובעולם התרבותי, בצורות שונות, ממש כמו בישראל.) האפליה הזאת באה למסד את מה שמוגדר בחוקה המלזית כ"קטואנן מלאיו", או "עליונות מלאית" -  הטענה כי בני העם המלאי הם אדוני מלזיה, וכי בני המיעוטים הלאומיים האחרים במדינה (בעיקר המלזים-הסינים, המונים קצת פחות מרבע מהאוכלוסייה, והמלזים-ההודים, המונים קצת יותר משבעה אחוזים) צריכים להודות לרוב המלאי על כך שברוב חסדו העניק להם את הזכות לאזרחות.

ניסיונות לשווק כלפי חוץ אשליה של חברה פתוחה ורב-תרבותית (אילוסטרציה)

אם כל זה נשמע די מוכר, תשמחו ודאי לדעת שזו רק ההתחלה. מאז עצמאותה ב-1957, המתחים האתנו-לאומיים במלזיה מתפרצים מדי כמה שנים, ולאלה נלווית בשנים האחרונות הקצנה דתית-לאומית בעקבות משברים מדיניים שונים והמשבר הכלכלי שפגע במדינה בשנות התשעים. המשבר הזה פגע אמנם בחלקים גדולים מהאוכלוסייה, אבל לא פגע כלל בשכבה השלטת, שהמשיכה להתעשר ולנצל את ההטבות שלה זוכים המלאים כדי ליצור אליטה מושחתת ומסואבת שפוגעת לא רק במיעוטים הלאומיים, אלא אפילו ברוב רובם של האזרחים המלאים עצמם, הממשיכים להצביע עבורה מתוקף התעמולה הלאומנית, הדתית והקסנופובית המועברת על ידי המשטר דרך מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. (דווקא האינטרנט, אגב, נהנה מפלורליזם ומחופש יחסי, מאחר שיועציו של ראש הממשלה דאז מהאטיר ייעצו לו בזמנו לא לצנזר את הרשת אם ברצונו למשוך משקיעים זרים. הבלוגוספירה המלזית היא לפיכך חופשית ומעניינת הרבה יותר מהתקשורת הממוסדת במדינה.) המשטר יודע היטב כיצד לרכוב על הגל הלאומני-דתי, ומטיל את כל האחריות למצב הכלכלי הקשה על אותם "זרים" ו"מהגרים" סינים והודים הגוזלים מהרוב את פרנסתו. כשבני אחד המיעוטים הלאומיים במלזיה מפגינים נגד שלילת הזכויות שלהם והאפליה נגדם, הרי שיש להם נטייה מצערת למצוא את עצמם במעצר, ומדי פעם למות בו בנסיבות מסתוריות, שלעולם אינן מובילות לכתבי אישום. כשמנהיגים פוליטיים או סתם אזרחים מלאים טהורים מעיזים לצאת נגד המשטר המושחת והמסואב, או נגד האפליה האתנו-לאומית הממוסדת, הרי שמיד הם מואשמים בבוגדנות ובשיתוף פעולה עם אויבי המדינה; ואלה, כמה אירוני, הם כמעט תמיד היהודים והציונים. הנטייה הזאת, אגב, אינה מוגבלת למפלגת השלטון, כי גם מנהיגי האופוזיציה ה"מתונים", ה"שמאל הלאומי המלאי" אם תרצו, מבקשים להוכיח את ה"פטריוטיות" שלהם ללא הרף, ועל כן עושים שימוש באותן אסטרטגיות ממש. לשיאם הגיעו הדברים במערכת הבחירות המתנהלת בימים אלה ממש, כאשר אחד המועמדים לראשות הממשלה האשים את ראש הממשלה המכהן, נג'יב דאטוק סרי רזאק, כי סיסמת הבחירות שלו, "1 מלזיה", גנובה מקמפיין הבחירות של אהוד ברק בראשות "ישראל אחת". כתוצאה מהייאוש ההולך וגובר של חלקים גדולים באוכלוסייה מהמצב במדינה, רבים מהם, ובעיקר צעירים ומשכילים, בוחרים בשנים האחרונות להגר ממנה ולנסות את מזלם במדינות אחרות.

המשטר מטיל את האחריות למצב הכלכלי הקשה על אותם "זרים"
הגוזלים מהרוב את פרנסתו (אילוסטרציה)

אפשר להמשיך עם הדברים עוד ועוד, אבל דומני שהנקודה המרכזית כבר הובהרה. ובכל זאת, מה אנחנו יכולים ללמוד מההשוואה למלזיה, זולת האבחנה המדויקת אך הבנאלית למדי בדבר הדמיון הכללי בין צורות שונות של לאומנות ושל גזענות במקומות שונים בעולם? ובכן, נדמה לי שהתובנה המעניינת ביותר מגיעה דווקא ממה שנראה במבט ראשון כהבדל עקרוני ויסודי בין הגזענות המלזית לזו הישראלית. את הגזענות הישראלית מקובל לקשור לתפיסת עליונות, הניזונה מתפיסה דתית הרואה בנו את "העם הנבחר", הנעלה על שאר עמי העולם. במלזיה המצב שונה, לפחות לכאורה. שורשיה של האפליה הגזענית בביטוייה הקיצוניים ביותר נעוצים בספרו המכונן של מהאטיר בן מוחמד, "הדילמה המלאית", שנכתב קצת יותר מעשור לפני שהפך לראש ממשלה. בספר זה, מנתח מהאטיר את ההיסטוריה והפוליטיקה המלזית מפרספקטיבה ששמה במרכז שאלות של גזע, וקובע כי בני הגזע המלאי אינם יכולים להתחרות בבני הגזעים האחרים, מאחר שהם עצלנים מטבעם, לא תחרותיים, לא אוהבים עימותים ולא נאלצו מעולם להתמודד עם קשיים אמיתיים, בניגוד לסינים ולהודים. האפליה הגזענית לטובת בני העם המלאי נדרשת, לשיטתו של מהאטיר, דווקא משום נחיתותו; רק כך יוכלו המלאים לשרוד בעולם שבו הם חסרי כישורים בהשוואה לשכניהם. אם הגזענות הישראלית/יהודית נראית ככזו שמקורה בסוג של שיגעון גדלות, הרי שגירסתה המלזית ניזונה דווקא מרגשי נחיתות.

הם עצלנים מטבעם, לא תחרותיים ולא אוהבים עימותים (אילוסטרציה)

אלא שמבט שני עשוי לחלץ מתוך השוני-לכאורה הזה את הדמיון המהותי יותר, שיש בו כדי לגרום לנו לחשוב קצת אחרת גם על המקרה הישראלי. כי הניסיון לצייר דיכוטומיה פשוטה של רגשי עליונות לעומת רגשי נחיתות מסתיר את האופן שבו שני אלה מתקיימים לרוב במקביל ובמשותף, ולעתים קרובות אף מזינים אלה את אלה. רגשי הנחיתות המלאיים אינם מונעים את קיומה במקביל של תפיסת עליונות מושרשת לא פחות, כפי שניתן לראות באותה חוקה מלזית המדברת במוצהר על "עליונות מלאית", וכפי שזו באה לידי ביטוי בדרכים שונות בחיי היומיום. באופן דומה, שיגעון הגדלות הישראלי ניזון במקביל גם מתפיסות של עליונות, אך גם מרגשי נחיתות מודחקים שבאים לידי ביטוי בדרכים שונות, החל מראשית ימי הציונות ועד לימינו אנו: מההתבטלות האוריינטליסטית בפני הפועל הערבי המחובר לקרקע, שהציונים המוקדמים שאפו להידמות אליו, פחדו ממנו וזלזלו בו במקביל, ועד לרטוריקה הרווחת כיום על אותם ישראלים מפונקים שאינם מוכנים לעבוד בעבודות "שחורות", או הדיבור הנפוץ לא פחות על יצר ההרס העצמי והשנאה העצמית היהודית המפותחים המובילים חלק מאיתנו "להזדהות עם האויב".

שיגעון הגדלות הישראלי ניזון במקביל גם מתפיסות של עליונות,

אך גם מרגשי נחיתות מודחקים (אילוסטרציה)

ההשוואה המלזית חושפת אפוא, שלא בכוונה, את הדיאלקטיקה המורכבת של שיגעון גדלות/רגשי נחיתות המניעה את המפעל הציוני, ומאירה אותו כמורכב ומעניין הרבה יותר משנדמה במבט ראשון. כי בעוד שאנו מדגישים כיום על פי רוב את תפיסת עליונותנו, הרי שמדי פעם צצים אותם סימפטומים מודחקים של רגשי נחיתות עזים – אלה המאפשרים לנו במקביל לחשוב על עצמנו גם כעל עליונים על פני כל שאר העולם, וגם כעל נידונים לסכנת כליה מתמדת, לא רק מתוך קטנותנו המספרית, אלא גם בשל אותן תכונות לא אדפטיביות שאנחנו משתדלים להסתיר מהעולם (ומסיבה זאת, חשיפתן בפומבי על ידי "עוכרי ישראל" למיניהם מעוררת רגשות עזים כל כך בקרב אלה שמתאמצים להדחיק). זהו, אם תרצו, שובו של המודחק הפרוידיאני: חזרתם של אותם אלמנטים מודחקים בצורת סימפטומים בלתי רצוניים. במלזיה, הם באים לידי ביטוי באותם "מגדלי פטרונס" שהקים מהאטיר והיו בזמנו לבניינים הגבוהים בעולם; אלה נודעו במלזיה כ"זקפות של מהאטיר", מסיבות מובנות. אצלנו הזקפה כפיצוי לרגשי הנחיתות היא עניין של קבע, ודווקא לשם ביטוים הסובטילי יותר של רגשי הנחיתות אנחנו נדרשים למאמץ קונסטרוקטיבי מיוחד.

הזקפות של מהאטיר (אילוסטרציה)