"צה"ל: יצאנו ממלכוד 21" – כך זועקת היום כותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות", ומוסיפה: "נבלם גל ההשתמטות הגדול על סעיף נפשי: מספר מקבלי הפטור ירד ב-25 אחוז". בכפולת העמודים הפותחת שעורכי העיתון בחרו להעניק לכתבה, מפליג פקיד צה"ל המתחזה לעיתונאי, יוסי יהושוע, בסדרת קלישאות רוויות פאתוס. "זו הייתה תופעה שבצבא הרגישו חסרי אונים מולה: יותר ויותר בני נוער הוציאו פטור משירות בצה"ל על סעיף נפשי, בפרופיל 21" – כן, כן, זהו האיום הגדול שצה"ל היה חסר אונים מולו: לא איראן, לא חמאס, לא המטכ"ל שלו עצמו, אלא כמה מאות נערים ונערות בני 17 שהוציאו פטור על רקע נפשי. "אחת התופעות המוכרות בשנים האחרונות הייתה צעירים המגיעים ללשכת גיוס עם חוות דעת שנקנתה באלפי שקלים מפסיכיאטרים מובילים בתחום", ממשיך יהושוע לשרבט. "חוות הדעת – שלעתים הייתה פיקטיבית או לכל הפחות מוגזמת – חייבה את לשכת הגיוס לשלוח את הצעיר לשני מומחים שונים, שלעתים נרתעו מלקחת את הסיכון ושחררו את המלש"ב משירות בצה"ל לפי סעיף 21" – עדויות כלשהן לפיקטיביות או ל"מוגזמות" של חוות הדעת? אל תצפו לכאלה; צה"ל אומר, צה"ל יודע, ו"ידיעות אחרונות" ישמח לדברר אותו. בכמה אנשים מדובר, והאם באמת זה מספיק כדי לתאר את התופעה כ"אחת התופעות המוכרות בשנים האחרונות"? לצה"ל פתרונים, ואתם יכולים להיות בטוחים ש"ידיעות" לא יטרח לבקש ממנו אמסכתאות כלשהן לעניין.

הייתה פיקטיבית או לכל הפחות מוגזמת (אילוסטרציה)

אבל בסופו של דבר, ואפילו אם נקבל את כל השטויות בכתבה הזאת כעובדות מדויקות, הדבר המדהים מכל הוא הפער הבלתי נתפס כמעט בין עוצמת הפאתוס והרטוריקה לבין אופייה של התופעה המתוארת והיקפה. כדאי להקדים ולומר שיש להתייחס לנתונים שנמסרים על ידי צה"ל בזהירות רבה. הם לא שקריים, בהכרח, אבל צה"ל מוסר נתונים סטטיסטיים שונים בנקודות זמן שונות על פי האינטרס המנחה אותו ברגע נתון, ונדירים מאוד הם המקרים שבהם התקשורת טורחת לבדוק כיצד הנתונים הללו מתיישבים עם נתונים אחרים ששוחררו בזמן אחר. לעתים הנתונים מתייחסים לכלל האוכלוסייה ולעתים לאוכלוסייה בלי ערבים ו/או חרדים (הנה, רק לפני שנתיים, דיווח צה"ל כי רק 52% מהנערים ו-43% מהנערות בישראל מתגייסים); לעתים הנתונים מתייחסים לבנים ולבנות ביחד ולעתים בנפרד; לעתים הנתונים מתייחסים למה שקורה לפני הגיוס ולעתים הם מאחדים בין משוחררים לפני השירות ומשוחררים בזמן השירות; ולעתים הנתונים פשוט סותרים נתונים אחרים שנמסרו בזמן אחר ולא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. רק להמחשה: בנתונים ששוחררו היום מדווח כי "25% לא מתגייסים" ו-"75% מתגייסים לצה"ל" (השוו לנתונים מלפני שנתיים), ומופיע פירוט ביחס ללא מתגייסים: 11% על בסיס "תורתו אמונתו", 4% בעלי רישום פלילי, 4% שוהים בחו"ל, 4.5% מסיבות נפשיות, ו-1.5% מסיבות רפואיות (מעניינת, אגב, ההבחנה בין שני האחרונים). הנתונים הללו, כמובן, אינם כוללים ערבים (בלי שהדבר ייאמר במפורש, כי אליהם לא צריך להתייחס בכלל), אבל לא ברור גם לאן נעלמו מהנתונים כל הנשים שמשוחררות על בסיס הצהרה כי הן דתיות – כשליש מכלל המועמדות לשירות (או אולי הנתונים מתייחסים לבנים בלבד? לצה"ל ול"ידיעות" פתרונים), ולא ברור גם לאיזו קטגוריה בדיוק נכנסים כל אותם מועמדים לשירות שצה"ל משחרר מיוזמתו בשל מה שמוגדר כנתונים נמוכים מדי.

לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת (אילוסטרציה)

אבל נעזוב את כל זה בצד לרגע, ונתבסס על הנתונים המופיעים בכתבה עצמה בלבד. על פי נתונים אלה, בשנת 2006 השתחררו שישה אחוזים מהמועמדים לשירות מסיבות נפשיות. בשנת 2010, על פי הנתונים, השתחררו ארבעה אחוזים וחצי מהמועמדים מאותן סיבות. שלוש שנים של קמפיין ציבורי מטורף, בהשקעה של מיליוני שקלים; התגייסות מוחלטת של מערכת החינוך, התקשורת והממסד הפוליטי והצבאי; וסדרת חוקים ותקנות דרקוניים שמטרתם לפגוע ביכולתם של אלה שלא שירתו לקיים חיים אזרחיים תקינים במדינת ישראל. ואחרי כל אלה, מהי התוצאה הסופית? תוספת של אחוז וחצי מכלל המועמדים לשירות שאינם משוחררים עוד על רקע נפשי; כמה מאות חיילים נוספים למערכת ביורוקרטית מסואבת המתפקעת מעודף כוח אדם, שאפילו אנשי הלוגיסטיקה שלה עצמם מודים שאין להם מה לעשות איתם (ובעיקר איתן). מה נאמר, אכן, "יצאנו ממלכוד 21"!

מערכת ביורוקרטית מסואבת המתפקעת מעודף כוח אדם (אילוסטרציה)

אבל זו רק ההתחלה. כי מה שמעניין באמת מסתתר בהמשך. כל הקמפיין הציבורי, ההתגייסות ההיסטרית ומערכת החוקים והתקנות, מתברר, לא השפיעו כהוא זה על המוטיבציה להימנע משירות. על פי דבריו של מפקד הבקו"ם, אל"מ גדי אגמון, "מספר הפניות לקבלת פטור לא השתנה" (לא ברור, אגב, מה משמעות המשפט כזה; אדם אינו "פונה לקבלת פטור", הוא מחויב בחוק לעבור תהליך מיון שבסופו המערכת הצבאית מחליטה אם הוא מתאים לשירות או לא), ועל כן "הירידה בהיקף מתן הפטורים... אינה משקפת ירידה ברצון להשתמט" (מתוך הכתבה). ובמילים אחרות: כל "בלימת גל ההשתמטות" שעליה מדווח "ידיעות" היא שינוי מסוים, ומינורי למדי, במדיניות הפנימית של הצבא בכל הנוגע למתן פרופיל 21. אם עד לפני ארבע שנים נטה צה"ל לשחרר בקלות יחסית מועמדים לשירות על רקע אי התאמה נפשית, בעיקר בגלל חוסר הרצון להסתכן בגיוסם של צעירים שהיה ספק לגבי כשירותם לשרת, הרי שבעקבות החלטה פנים-צה"לית שונתה המגמה, וכיום צה"ל מכריז שהוא מוכן לקחת את הסיכון ולקבוע כי כרבע מאלה שפעם היו משוחררים כשירים לשירות. זו החלטה ברמת המדיניות שמבטאת נכונות להעלות את דרגת הסיכון שצה"ל מוכן לקחת על מנת לגייס אנשים. איש אינו יודע כמה מתוך אותם מגויסים חדשים שפעם היו משוחררים יסבלו מבעיות קשות בשל ההחלטה לגייסם. כל מה שקרה הוא שצה"ל החליט לתת גיבוי לקציני בריאות הנפש שלו (לא בדיוק העילית האינטלקטואלית והדיאגנוסטית של המערך הפסיכולוגי בישראל) לקבל החלטות באופן עצמאי גם כנגד חוות דעת מקצועיות של פסיכיאטרים ופסיכולוגים אזרחיים – אנשים שעברו הכשרה משמעותית יותר מרוב קציני בריאות הנפש של צה"ל (מה שלא מונע מראש מערך בריאות הנפש בצבא לציין כי בצה"ל כבר סימנו פסיכיאטרים ופסיכולוגים שחוות הדעת שלהם "בעייתיות בלשון המעטה, והן נבחנות בזכוכית מגדלת. ממש כבדהו וחשדהו"). זהו המקור היחיד ל"בלימת גל ההשתמטות", ומדובר בעניין שרירותי לחלוטין. אם ירצה צה"ל, הוא יוכל באותו אופן בדיוק להוריד את מספרם של הנמנעים מגיוס מסיבות נפשיות לאפס, ולהכריז על "בלימת גל ההשתמטות" באופן אבסולוטי. כל מה שהוא צריך לעשות הוא להורות לקציני בריאות הנפש לא להעניק פטור בשום מצב, לא משנה מה אומרים להם המועמדים לגיוס. במקרה כזה, אתם יכולים להיות בטוחים שהעיתונות תשמח לחגוג עם צה"ל את ה"הישג" הגדול.

העיתונות תשמח לחגוג עם צה"ל את ה"הישג" הגדול (אילוסטרציה)

כדאי לחדד את הדברים עוד יותר. אחרי כל המאבק הציבורי, שינוי הנהלים, ההוראות החדשות לקב"נים וכו', מספרם של הנמנעים מגיוס מסיבות נפשיות ירד משישה אחוזים לארבעה אחוזים וחצי. במילים אחרות: על פי צה"ל, שיעורם של אלה המכונים "משתמטים" באוכלוסייה הוא 1.5%, וזאת אפילו אם נניח את ההנחה הבלתי ריאלית לחלוטין שמערך בריאות הנפש של צה"ל לא עשה טעות אחת בתהליך האבחון (ובהתחשב בכך שעל פי הכתבה, 13% מהמגויסים משוחררים במהלך השירות מסיבות נפשיות, הרי שבפועל ברור שמדובר באחוז נמוך יותר). אחרי ארבע שנים של רפורמה בשיטות האבחון, שנעשתה מתוך החלטה מוצהרת לא לאפשר לאף אחד להתחמק ותוך גילוי נכונות ליטול סיכונים ממשיים בכל הנוגע לבריאותם הנפשית של המגויסים, זה מה שצה"ל הצליח "לחשוף": אחוז וחצי מאוכלוסיית המועמדים לשירות שאולי ניסו להתחמק. על זה כל ההיסטריה הציבורית, על זה כל הכותרות בעיתונות, על זה מנהלים קמפיינים ציבוריים של מיליוני שקלים, על זה מחוקקים חוקים הפוגעים בהמון אנשים שלא קשורים בכלל לעניין, לזה מתייחסים כאל האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל. אחוז וחצי מכלל המועמדים לשירות. כמה חסרת ביטחון, היסטרית, שברירית, מגוחכת ונטולת אמונה בצדקת דרכה צריכה להיות חברה שמשקיעה כמות כזאת מתשומת הלב הציבורית שלה באחוז וחצי מהאנשים שמתעקשים להיות קצת שונים? כמה טיפשים אנחנו צריכים להיות כדי שיצליחו לתמרן אותנו להתייחס ל"תופעה" הזאת כאל "בעיה" המאיימת על עצם קיומנו? כמה עיוורים אנחנו צריכים להיות כדי לא לראות את האינטרסנטיות, את האיוולת, את הטירוף?

 

האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל (אילוסטרציה)

זאת ועוד: התרגלנו כל כך לחשוב על צה"ל כעל גוף לא-צבאי במהותו, חלק משגרת חיינו האזרחית במדינה הזאת, שאיננו עוצרים בכלל לחשוב האם זה נורמלי ש-95.5% מהמועמדים לגיוס (לא כולל אלה שנהנים מפטור ממוסד) יוכרזו כ"מתאימים לשירות". האם יש מערכת אחרת כלשהי שאנחנו מצפים מ-95.5% מהאוכלוסייה להיות מתאימה לה? האם 95.5% מהאוכלוסייה מתאימה לעבוד בבנק, או ללמוד באוניברסיטה, או לגדל תאנים אורגניות – כולם מוסדות ופעולות מלחיצים ומערערים פחות מהמסגרת הצבאית – וגם, אולי כדאי בכל זאת להזכיר, כאלה שההתמחות הראשונית והייחודית שלהם איננה הפעלת אלימות ממוסדת? במקום לדבר בהיסטריה על אחוז וחצי של "משתמטים" או על ארבעה אחוזים וחצי של כאלה שאפילו צה"ל אינו מגייס אותם מסיבות נפשיות, אולי כדאי להתמקד דווקא באותם אחוזים לא ידועים אך לבטח בלתי מבוטלים של אנשים שאינם מתאימים למערכת הצבאית ומתגייסים בכל זאת: בגלל האווירה הציבורית, בגלל הרצון לא להיחשב ל"משתמטים", בגלל התחושה שאם לא ישרתו ייחשבו לכישלון בעיני משפחתם, חבריהם, הם עצמם? האם יש לנו מושג כמה מבינינו מסתובבים עם צלקות נפשיות אמיתיות, כואבות ומכאיבות, מאחר שנכפה עליהם להתגייס למערכת שאינה מתאימה להם מתוקף שטיפת המוח הקולקטיבית שלנו?

 

מסתובבים עם צלקות נפשיות אמיתיות, כואבות ומכאיבות (אילוסטרציה)

כל אלה הן שאלות שמן הראוי שמערך בריאות נפש צה"לי שמתייחס בכבוד למחויבות הרפואית והמוסרית הבסיסית שלו היה מתעסק בהן. אבל למערכת בריאות הנפש של צה"ל אין עניין בשטויות כאלה. המחויבות שלה היא בראש ובראשונה למערכת הצבאית שאותה היא משרתת, ורק אחר כך ליושרה המקצועית. הדברים הללו אינם סמויים או מוכחשים. להפך. "הקב"נים שלנו עומדים בחזית המאבק על השירות בצה"ל", מסביר ראש מערך בריאות הנפש בצבא, אל"מ ד"ר אייל פרוכטר, המצוטט ב"ידיעות". ומוסיף יוסי יהושוע: "ד"ר פרוכטר סבור כי המהלך הנוכחי, שהביא להפחתה דרמטית במספר הפטורים על רקע נפשי, מעביר מסר של טיפול באנשים המתקשים לשרת תוך הקפדה על ההבנה שהשירות בצבא הוא ערך חשוב, ושצריך לשאוף לכך שכל מי שיכול להתגייס יעשה זאת". זו, כמובן, גישה של איש צבא, לא של פסיכיאטר; לפסיכיאטר המכבד את מקצועו אין עניין לקבוע אם שירות בצבא הוא ערך חשוב או לא (במסגרת עבודתו; באופן פרטי זכותו להחזיק בכל דעה, כמובן). אין לו גם שאיפה לגרום לכל מי ש"יכול להתגייס" לעשות זאת (והרי כל אחד "יכול להתגייס"; השאלה היא אילו מחירים הוא והחברה ישלמו על היכולת הזאת). המחויבות הראשונית והבסיסית שלו היא לאנשים שאותם הוא פוגש ולבריאותם, לא למערכת שאותה הוא משרת, שהאינטרסים שלה עשויים להיות הפוכים. אבל ראש מערך בריאות הנפש בצבא, אל"מ ד"ר אייל פרוכטר, הוא קודם כל אל"מ, ורק אחר כך ד"ר, וזה לא מקרי.

 

המחויבות שלה היא בראש ובראשונה למערכת הצבאית
שאותה היא משרתת (אילוסטרציה)

למה הדבר דומה? הנה דוגמה מתחום אחר לגמרי, המתארת אותה תופעה בדיוק. כתבה ב-Ynet משבוע שעבר, שרק מי שיבחן אותה בעיון ישים לב לכך שעל אף העיצוב העיתונאי השגרתי, היא מגדירה את עצמה כ"תוכן שיווקי", מתיימרת לספר לצמחונים שבינינו "איך עושים ארוחה צמחונית ולא סובלים מחסרים תזונתיים". הכותבת, ליאורה חוברה, עוסקת בכמה מן הסוגיות המשמעותיות ביותר בתפריט הצמחוני, ולכל אלה יש לה פתרונות, שאפשר לומר עליהם רק שהם מפתיעים מעט בדמיונם זה לזה. "כאשר התפריט אינו מכיל בשר יש להקפיד על תחליף למנה הבשרית", מסבירה חוברה, ומיד מציעה פתרון: "תוכלו לבחור שניצל צמחי זוגלובק או נקניקיות עסיסיות זוגלובק". "מומלץ לצרוך מזונות צמחיים עשירים בברזל", ממליצה חוברה, ומיד מפרטת במה כדאי לבחור: "תחליפי בשר מסויה של זוגלובק המועשרים בברזל". "חשוב לשלב מזונות עשירים בוויטמין B-12", קובעת חוברה, ומיד מזכירה כי "ויטמין זה מצוי רק במזונות מהחי כמו דגים, ביצים ומוצרי חלב וגם בתחליפי בשר מסויה של זוגלובק". ולסיום, מציעה חוברה,"אפשר לצרוך גם מזונות מועשרים בסידן שאינם מוצרי חלב". אני בטוח שבשלב הזה לא תופתעו לגלות שדוגמאות מצוינות למזונות כאלה, אליבא דחוברה, הן "שניצל צמחי ונקניקיות זוגלובק". בסיום הכתבה, ולאלה שממש אוהבים לקרוא את האותיות הקטנות, מצוין כי חוברה היא "דיאטנית קלינית M.Sc ויועצת לתשלובת זוגלובק". אולי צריך להציע גם לה, כמו לאל"מ ד"ר פרוכטר, להחליף את הסדר של התארים.

 

יש להקפיד על תחליף למנה הבשרית (אילוסטרציה)

המתח בין מחויבותו של אדם למערכת שבה הוא עובד לבין המחויבות שלו ליושרה המקצועית אינו פשוט, ואינו מוגבל כמובן לא למערכת הצבאית ולא למוסד הדיאטני. אבל ככל שהדבר נוגע לתחום הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, הכללים ברורים: המחויבות הראשונית היא למטופלים ולא לכל מערכת אחרת. יתרה מזאת, עיקרון בסיסי של הפרקטיקה הפסיכולוגית הוא הצורך (ובפועל, כמובן, זו יכולה לכל היותר להיות שאיפה) לא לשפוט את המטופלים ולא לכפות עליהם את מערכת הערכים של המטפל. כאשר ראש מערך בריאות הנפש בצה"ל מדבר, אפוא, על קב"נים ש"עומדים בחזית המאבק על השירות בצה"ל", וכאשר הוא מדבר על חשיבותה של "ההקפדה על ההבנה שהשירות בצה"ל הוא ערך חשוב", הוא מתנער באופן מוצהר מהעיקרון הבסיסי הזה ושם מעליו הן את האינטרסים של הגוף המעסיק אותו, הן את עולם הערכים האישי שלו (שהוא לגיטימי לחלוטין, כשלעצמו). הוא אינו רואה כל צורך להצטדק או להתנצל על כך, והנטייה הזאת גם נראית לעיתונאי שראיין אותו (וגם, אני משער, לרוב הקוראים) טבעית והגיונית, שכן הוא אינו רואה כל צורך לחקור אותו לגביה. כך מוכפפת ומשועבדת האתיקה הרפואית והפסיכולוגית (וגם, במקרה המתואר כאן, העיתונאית) לשתי מערכות ערכים שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן: המיליטריסטית (ומכאן, שימת הצבא במרכז והתפיסה ש"שירות בצבא הוא ערך חשוב" וש"כל מי שיכול להתגייס יעשה זאת") והקפיטליסטית (ומכאן, התפיסה לפיה מחויבותו של אדם למקום שמשלם את משכורתו גוברת על מחויבויות אחרות). השילוב הזה, במדינת ישראל העכשווית, מנצח כמעט תמיד, על אף הסתירות האינהרנטיות בתוכו ואף שאנו נוטים לראות את התחזקותו של הקפיטליזם הפונדמנטליסטי כמשהו שקורא תיגר, לכאורה, על המגמות הקולקטיביסטיות הבאות לידי ביטוי בגיוס החובה השוויוני. ההפסד, אם להישאר בתוך עולם המונחים הכלכלי, הוא של כולנו.