סבא שלי היה איש אשכולות אמיתי, וכדרכם של אלה, לא הרוויח פרוטה אחת כל ימיו, והיה מתקיים רק בזכות תושייתה של אשתו, סבתא שלי, שחיפתה על העדרם של אשכולות בנכונותה לצאת מהבית ולהתפרנס מעבודות מזדמנות כמעט עד יום מותה. סבא שלי היה קם מדי בוקר, דוחק את גופו הגדול אל תוך חליפה, מוסיף עליה עניבה, ואז מתיישב ליד שולחן האוכל האדום, שהשמש לא הגיעה אליו מעולם, ומתחיל לכתוב באחת משש או שבע השפות שאותן דבר על בוריין. הכל היה שם, בכתביו, וכשנפטר והיינו צריכים לעבור על הארגזים שהשאיר פזורים ברחבי הבית ולמיין את תוכנם, נדהמנו מהעושר ומהגיוון של מחשבתו. מסות פילוסופיות עמוקות היו מעורבבות בהרהורים נוגים על שקיעתה של הוליווד; ביקורות ספרות דעתניות ומתריסות (הוא תיעב את "הנסיך הקטן" וטען בלהט שסנט אקזופרי גנב את כל הרעיונות שלו משופנהאואר) היו מונחות לצד עשרות התחלות של רומנים שבהם נדמה היה שהוא מנסה לחקות בדיוק את אותם סופרים שהיה מגדף במחברות אחרות. בכל חייו פרסם רק יצירה אחת – ספרון קצרצר בצרפתית על מרלן דיטריך, מלווה בהמון תצלומים – והעדרם של מכתבי דחייה מן הארגזים רמז לכך שאת שאר הדברים שהעלה על הכתב אפילו לא טרח לנסות להביא לידיעתו של קהל קוראים רחב יותר.

מרלן דיטריך. תמונה להעלאת הרייטינג

מתוך הפרגמנטים הנדירים שבהם כתב על עצמו, הצלחנו למלא את החללים הביוגרפיים שעליהם סירב תמיד לדבר ולהרכיב לעצמנו פסיפס של האיש הטרגי הזה, שהפער בין דמותו המדומיינת לדמותו האמיתית היה גדול כל כך, ושלא הייתה בו אפילו היכולת להישאר עיוור לפער. הוא גדל במשפחה מבוססת ובעלת נכסים רבים במזרח אירופה,  אך נאלץ לברוח בחוסר כל כשהטנקים הגרמניים התקרבו לאזור. באחת הערים שאליהן הגיע, סיפר לו ידיד ותיק של המשפחה שהתזמורת המקומית מחפשת נגן טרומבון, ובייאושו הוא התייצב בפני המנהל והודיע לו שזה בדיוק תחום מומחיותו, על אף העובדה שבפועל ידע לנגן רק בפסנתר. במשך כמה ימים הצליח להימנע מכך שסודו ייחשף (הוא ניגן בשקט וקיווה שזיופיו ייבלעו בתוך הקקופוניה שסביבו), אך בסופו של דבר קרא לו המנהל ושאל אותו מדוע טען שהוא יודע לנגן. בייאושו, גילה למנהל את האמת, וזה אמר לו שהוא לא רוצה להסגיר אותו לגרמנים, אך לא יוכל להמשיך להחזיק בתזמורתו נגן שאינו יודע לנגן. הוא נתן לו ארכה של שבוע להפוך לנגן טרומבון סביר, וסבא שלי, שהיה כנראה באמת מוכשר, לא מש מהכלי במשך כל אותו שבוע עד שבסופו עמד במבחן בהצלחה ונשאר בתזמורת, מה שהציל קרוב לוודאי את חייו.

התזמורת שסבא של תום ניגן בה (אילוסטרציה)

עם סיומה של המלחמה הוא חזר לארץ מולדתו וניסה להשתלב בפעילות פוליטית במפלגה הקומוניסטית המקומית, שלמרבה הצער תיעבה את היהודים לא פחות משתיעבה את הנאצים. בתקופה הזו הוא התחתן עם סבתא שלי, שהייתה אז בת 19 (אם כי בשנים מאוחרות יותר, כשניסתה להציג את עצמה כיותר צעירה, הייתה מודיעה שהתחתנה בגיל 17, 16 ופעם אחת אפילו שמעתי 14), וזמן קצר לאחר מכן נולד להם בנם הבכור.

יום אחד גילה אחד החברים במפלגה לסבא שלי כי מנהיגיה החליטו לאסור את כל היהודים החברים בה ולהכניסם לכלא כבר באותו לילה, וכך, בהתרעה של פחות מיממה, מצא את עצמו שוב כפליט. הוא ברח אל מעבר לגבול כשרק תיק קטן לגופו, ואת סבתא שלי והתינוק בן החודשיים השאיר מאחור, כשהוא מבטיח לנסות להשיג עבורם תעודות מעבר שיאפשרו להם להתאחד עמו אי שם במערב. במשך כמה שבועות נדד ברחבי אירופה, נעזר בטוב לבם של עוברי אורח מזדמנים, עד שנעצר על ידי המשטרה ברכבת בעודו מנסה לחצות את הגבול לצרפת. למזלו, מרגע שהשוטרים שמעו שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית במולדתו, הסכימו לשחרר אותו בתנאי שימסור את כל המידע שיש לו על המפלגה. ההלשנה על אותם חברים שתכננו להושיבו במאסר לא נחשבה בעיניו לחטא חמור במיוחד, ועל כן מילא את הבקשה בשמחה, כשהוא אף נעזר בכושר ההמצאה שלו כדי להוסיף פרטים צבעוניים רבים שהיה בהם כדי לשמח את חוקריו. בתמורה הוא זכה שוב בעצמאותו.

סבא של תום מלשין על חברי המפלגה הקומוניסטית (אילוסטרציה)

את פרטי הסיפור שבאו לאחר מכן כבר הכרנו ממקור נוסף, ומאחר שהמקור הזה – סבתא שלי – היה ידוע כאמין הרבה יותר מהראשון, יכולנו אפילו להיות בטוחים שהם נכונים. אחרי קרוב לשנה, הצליח סבא שלי להשיג תעודת מעבר עבור אשתו, אבל לא עבור התינוק. היא, באותה תושייה שכבר סיפרתי עליה, הלכה לזייפן מסמכים מקומי והחליפה את התמונה בתעודה בתצלום חדש, שבו היא מופיעה עם בנה. בתחנת המעבר, טענה שמאחר שלתינוק לא יכולים להוציא דרכון, מובן מאליו שתעודת המעבר תקפה גם לגביו, ולהוכחה הציגה את התצלום בתעודה המזויפת. לשוטרים בתחנה כנראה לא היה ידע, או כוח, לבחוש בנבכי הביורוקרטיה הפוסט-מלחמתית, והם התירו לה ולתינוק לעבור. אחרי מסע ארוך היא הצטרפה לסבא שלי בצרפת, וזמן קצר לאחר מכן עלתה כל המשפחה לארץ.

משפחתו של תום אחרי האיחוד (אילוסטרציה)

את כל הפרטים הללו הכרנו, במידה כזאת או אחרת, גם זמן רב לפני שסבא שלי נפטר. מה שלא ידענו, ומה שהיכה אותנו בתדהמה, היה אותו סיפור עצוב שנחשף בארגז שעליו נכתב בטוש שחור עבה "אלמה", שהיה גם הארגז היחיד בדירה ששרר בו סדר יחסי. בערימה כמעט בלתי נגמרת של קטעי יומנים, סיפורים קצרים ופיסות היסטוריה קטנות נחשף שם סיפור אהבה גדול ובלתי ממומש, שכל כולו סבב סביב שני ימים שאותם בילה סבא שלי בווינה במהלך מסע הבריחה שלו לצרפת. בחנות ספרים קטנה באינרה שטאדט הוא פגש מהגרת פולנייה יהודייה צעירה שהייתה בעיצומו של מסע בריחה ארוך משל עצמה. היא חיכתה לתעודת מעבר מזויפת חדשה, הוא חיכה לדרכון מזויף חדש, ואת ההמתנה מורטת העצבים הם העבירו בשיטוטים רגליים אינסופיים ברחבי העיר (הרבה שנים מאוחר יותר, לא יכולתי שלא לתהות אם ריצ'רד לינקלייטר וקים קריזן נחשפו איכשהו לארגז הזה כשכתבו את התסריט של "לפני הזריחה"). היא הייתה צעירה ממנו בכמה שנים, אבל נדמתה בעיניו לבוגרת הרבה יותר, והשילוב שהיה בה של תום וניסיון חיים כבש אותו לחלוטין. הם אהבו דברים דומים, וצחקו מאותן בדיחות, והשפילו שניהם את מבטם כשדיברו, מפחדים לחשוף יותר מדי, ומפחדים לא פחות לגלות מהו אותו דבר שאותו הם מפחדים לחשוף, כפי שכתב באחד היומנים.

היו בארגז גם כרטיסי כניסה למוזיאונים ופתקיות עם מחירים של משקאות שקנו וכרטיסי נסיעה בתחבורה הציבורית, והיו סיפורים על גבי סיפורים על כל הדברים שעשו ושרצו לעשות ושברור היה שלא עשו אף פעם, כי אין שני אנשים בעולם שיכולים להספיק ביומיים את כל אותם דברים שסבא שלי כתב עליהם, כאילו הקדיש את כל כושר ההמצאה שלו מאז אותם יומיים בווינה לבריאה חוזרת ונשנית של חיים אחרים שאותם יכול היה למלא בכל מה שרצה, ושהיו שונים כל כך מהחיים האמיתיים שלו, אלה שהוליכו אותו לשום מקום.

סבא של תום ואלמה מתהלכים ברחובות וינה (אילוסטרציה)

והייתה גם תמונה אחת, שבה שניהם מצולמים ליד הגלגל הענק בפראטר – אותו גלגל שכיכב ב"האדם השלישי" של גרייהם גרין וקרול ריד – צחוק גדול על פניהם, מנותקים לרגע מכל המהומה שסביבם, והתסבוכת שבעולמם, ואפילו המבוכה שבתוכם, שמחים שמצאו ושוכחים לשנייה שגם יאבדו זה את זו. והייתה זו דווקא התמונה הזאת שהיממה אותי יותר מכל. כי בניגוד למצופה, אולי, לא היה לי קשה לדמיין את האיש הזקן והחנוט שהכרתי כאדם צעיר בעל חיים סוערים ומלאי תהפוכות. נפש רומנטית הייתה לו גם בשלב שבו הכרתי אותו, אפילו אם זו הופגנה באותן שנים יותר בביטויים המסוכסכים והאלימים האופייניים לנפש כזאת מאשר בביטוייה הסנטימנטליים יותר. אבל את הפער בין האדם מר הנפש שאותו הכרתי לבין הבעת האושר והמלאוּת המזוקקת שהייתה שם בתמונה היה לי כמעט בלתי אפשרי להכיל, גם אם הבנתי שלא אושר אמיתי היה שם, אלא לכל היותר פוטנציאל לאושר. התמונה הזו הייתה הדבר היחיד מבין כל חפציו שביקשתי לשמור לעצמי, וזאת על אף העובדה שהוא העניק לי זכות ראשונים על כל ירושתו. אני מחזיק אותה עד היום עטופה בנייר בתוך ספר, ומדי פעם מחליף את הספר, כשאני מחליט שמשהו שקראתי מהווה אכסנייה נכונה יותר.

סבא של תום ליד הגלגל הענק (אילוסטרציה)

במשך שנים לא ידענו מה קרה לאלמה. מן הדברים שסבא שלי כתב, הבנו שדרכיהם נפרדו אחרי יומיים, אבל לא ידענו אם הם החליפו ביניהם פרטים כלשהם או חזרו ויצרו קשר בשלב מאוחר יותר. פיסות הזיכרון המוחשיות שהיו בתוך הארגז נאספו כולן באותם יומיים בווינה, והסיפורים שכתב במהלך השנים שאחר כך כללו תערובת כזו של מציאות ובדיון, זיכרון ופנטזיה, שלא יכולנו לדעת מה מכל זה אמיתי ומה לא. סבתא שלי טענה שלא ידעה עליה דבר, ואף על פי שהייתה זו הפעם הראשונה שבה לא ידענו אם להאמין לה או לא, לא העזנו לשאול יותר מדי. היא נפטרה חמש שנים אחרי סבא, ואנו לא ידענו אפילו אם היא לקחה איתה את הסוד אל הקבר, או שלא היה לה כל סוד שתוכל לקחת.

האפילוג הגיע בערך שישה חודשים מאוחר יותר, וכנהוג במשפחתנו, לבש צורה של מכתב. הוא הגיע מאלמה, כמובן, שעד היום איננו יודעים את שם משפחתה. היא סיפרה שהתלבטה רבות אם לכתוב לנו כששמעה שסבא שלי נפטר, אבל החליטה לבסוף שכל עוד אשתו בחיים, תימנע מכך. לאחר ששמעה שגם היא נפטרה חזרו הלבטים, ובסופו של דבר, אחרי לא מעט זמן, החליטה לכתוב. היא סיפרה שהיא וסבא שלי אכן נפרדו בווינה, ומאחר שלא היה להם מושג לאן יגיעו, לא החליפו ביניהם פרטים, בטוחים שלא ייפגשו עוד לעולם.

כמעט עשר שנים מאוחר יותר, הם נתקלו זה בזו לגמרי במקרה – איך לא – בחנות ספרים, ברחוב בן יהודה בתל אביב. הם דיברו במשך כמה שעות, השלימו את הפרטים שנתוספו מאז, והחליפו כתובות. במשך השנים הבאות הוא היה שולח לה מדי פעם ספרים שאהב, עם פתקים שבהם סימן משפטים שהיו חביבים עליו במיוחד, והיא הייתה קוראת ובדרך כלל לא אוהבת. עם הזמן נוספו גם מכתבים לספרים, ובהם חשף טפח אחר טפח את פרויקט החיים הסודי שלו, זה שהיא מככבת בו בתפקיד הראשי. הוא שלח לה חלק מהסיפורים שכתב, והיא הייתה עונה תמיד, מספרת לו על עצמה כי לא ידעה מה לומר. (עד היום איננו יודעים מה קרה למכתביה; כנראה הושמדו.) שניהם היו מבוגרים, ונשואים, ולשניהם היה ברור שלא יקרה ביניהם דבר מעבר לחליפת המכתבים הזאת. הם גם לא נפגשו יותר מעולם באופן יזום, אם כי נתקלו זה בזו כמה פעמים במקרה. היא סיפרה לבעלה, שקיבל את הדברים בהבנה, ואילו סבא שלי כתב לה שלא סיפר לאשתו. אחרי שימות, אמר, תמצא ממילא את ארגז הסיפורים, ואז תדע הכל.

המכתב האחרון ממנו הגיע באמצע שנות השמונים. באותו שלב – ידענו אנו, אך לא היא – כבר היה עיוור כמעט לחלוטין, וקשה לדמיין את המאמץ שנדרש לו כדי להצליח לכתוב את המכתב שאותו צירפה למכתבה שלה, מוסיפה שייתכן שנעדיף לא לקרוא אותו, אבל שהיא סבורה שזו צריכה להיות החלטה שלנו.

חנות הספרים שבה סבא של תום ואלמה נפגשו (אילוסטרציה)

זו הפעם האחרונה שאני כותב, הבטיח – באותיות גדולות וזרות – את אשר עמד לקיים. את המילים האלה תקראי רק את, במחשכים, אלא אם תחליטי לחלוק אותן עם אחרים, שלהם הן אינן מיועדות. להם השארתי את שנועד להם. הם ילמדו שהיה לבעל, לאבא, לסבא שלהם עולם שלם שלא הכירו. הם יידעו שהיה מאוהב כל חייו באישה שפגש בווינה, ושטעם ההחמצה של האהבה הבלתי ממומשת ההיא ליווה אותו כל השנים. הם יסבירו את נרגנותו, את רגזנותו ואת קנטרנותו באותם חיים שהשארתי להם. והכל השארתי: איך צחקנו על החיילים בארמון הקיסר; איך ספרנו את 343 המדרגות בקתדרלה והתבלבלנו וירדנו חזרה והתחלנו שוב; איך ברחנו מהגשם לבית הקפה הקטן בגראבן והסתתרנו בו רטובים עד אימה, ועינייך נצצו. איך התעקשת לגמור לבד את עוגת השוקולד מאחורי האופרה רק כי אמרתי שלא תצליחי; איך ניסינו לזהות את המנגינות בשעון אנקר; ואיך עלינו על הגלגל הענק בפראטר, ואת לא רצית להצטלם ורק בכוח שכנעתי אותך. היש מי שלא יאמין לדברים הללו? הנמצא בעולם מי שלא היה מתאהב בשתי נפשות רומנטיות כל כך, כל כולן תמימות ואהבה וידיעה שנגזר עליהן שלא להתממש?

אני מעדיף להשאיר להם את הנפש הזאת, שעליה יספרו בארוחות החג, ועליה ידברו בפני הילדים, ועליה יבנו אגדות קסומות וחינוכיות. רק לך, שבזכותך הומצאו החיים האלה, אני רוצה לומר דברים אחרים, דווקא בימים אלה, שבהם הגוף מזכיר את נוכחותו בכל תנועה, כאילו נדאג פתאום כי לא אותיר גם לו מצבה. זה גוף אחר, שיודע היום דברים אחרים משידע אז, אבל מכאובו נותר מכאוב, גם אם נדד מפה לשם ומשם לפה, ועד היום הוא ממלא את כולי.

רק לך, אפוא, אספר על כמיהת הגוף. רק לך אומר שכל נגיעה אקראית באותו יום העלתה בי צמרמורת כה עזה, שרק בקושי הצלחתי למנוע מעצמי לקרוע אותך לגזרים בו במקום. רק לך אגלה שניצלתי כל הזדמנות כדי לאנוס אותך במבטיי, לתלוש כל פיסה של עור חשוף ולנכס אותה לעצמי. רק לך אספר שתרגמתי כל מילה שיצאה מפיך לזעקת אהבים. ורק בפנייך אתוודה שבלילה, בביתו של הידיד שהלין אותי, הייתי צריך לגמור שלוש פעמים לתוך הסדין המזוהם רק כדי שאוכל לצעוד על שתי רגליי למחרת, וגם אז הייתה בכל צעד צריבה שכזאת שחשבתי שלא אוכל עוד. ואת לא ראית, לא שמעת, לא ידעת, ואני נשבעתי להשאיר זאת כך.

היו מילים נוספות במכתב של סבא שלי, אבל חלק מבני משפחתי נמנעו מלקרוא אותן, וגם מנעו את הקריאה מאחרים. אני מצאתי אותן רק כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר לא היה בכוחן לזעזע.

את המכתב הזה, למותר לציין, איש אינו מזכיר אף פעם, אבל לא רק אותו שכחו. כשמספרים על סבא בארוחת החג, או בפני אנשים חדשים, או לילדים השואלים מיהו האיש המצולם בתמונות כשהוא מחזיק את אבא או את דוד אבנר, מעלימים מהסיפור כל זכר לאלמה ולחפצים שנמצאו בארגז, ואפילו  הבריחה הנועזת שלו אחרי המלחמה מאוזכרת רק בחטף, תוך הדגשת העובדה שמדובר בסיפור דומה מאוד לזה של עשרות אלפי מהגרים אחרים, שהצליחו במשימה או כשלו בדרך.

הדעת אינה נותנת להכיל את גופו של סבא, ומתוך פעולת המחיקה של גופו, היטשטשו ונמחו גם אותם חלקים גשמיים פחות שעליהם טרח במשך כל כך הרבה שנים. החיים שהמציא לעצמו לא יכלו לאלה שהמציאו אותו מחדש, וכשמדברים עליו בקרב המשפחה, לעתים אינני בטוח עוד אם מדובר בכלל באדם שהיה באמת. ואולי, אני מנחם את עצמי אז, זה לא באמת משנה.