ולטר בנימין הבחין פעם בין "סיפורי מלחים"  לבין "סיפורי איכרים": סיפורי מלחים הם אותם סיפורי אגדות שסופרו על ידי יורדי ים בשובם ממסעותיהם ברחבי העולם; סיפורים על מקומות רחוקים ופלאיים, עמוסים בדברי קסם וכישוף, באבירים ובמפלצות, השונים כל כך מעולמם של אלה השומעים את הסיפורים, שאף פעם לא יוכלו לחוות אותם. סיפורי איכרים הם ההפך הגמור מאלה: סיפורים קטנים ויומיומיים על חוויות רגילות ומוכרות המהוות את עולם התוכן המוכר לאלה שהסיפורים מסופרים להם, ושגם התובנות שהם יכולים להפיק מהם הן קטנות, אך עם זאת משמעותיות. סיפורי מלחים נועדו להאיר את הנשגב והמופלא בעולם שאינו גלוי לעינינו דרך קבע, ואילו סיפורי איכרים נועדו לחשוף את האמיתות הטריוויאליות לכאורה, הנסתרות מעינינו דווקא משום שהן ניצבות מולנו תמיד ואנו עיוורים להן מכוח ההרגל. סיפורי מלחים חושפים את הייחודי והשונה, סיפורי איכרים את מה שמסתתר מאחורי הבנאלי והמובן מאליו.

ההבחנה של בנימין איבדה לא מעט מהרלוונטיות שלה בעידן שבו היכולת להגיע לאותן ארצות רחוקות אינה עוד נחלתם של מלחים בלבד, ואילו איכרים – ובכן, במשמעותם המקורית הרי שהם נוכחים בתרבות המערבית בערך באותה שכיחות כמו חלבנים. אם אני מבקש להזכיר ולשמר בכל זאת את ההבחנה האנליטית של בנימין בין שני סוגי הסיפורים, הרי שאני עושה זאת בעיקר כסוג של תמרור אזהרה לעצמי. יש בי רתיעה נוראה מהיומרה הגלומה ב"סיפורי מלחים" מודרניים, מהאמונה כאילו ניתן להפיק מטיול קצר למקומות מרוחקים ו"אקזוטיים" תובנות משמעותיות כלשהן. הרתיעה הזאת הייתה עד לאחרונה גדולה מספיק כדי שאהיה משוכנע לגמרי שלא אכתוב אפילו מילה אחת על המסע הפרטי הקצר של ס' ושלי, מאחר שכל מילה כזאת תנציח בהכרח קלישאה כזאת או אחרת.

החשש הגדול נותר בעינו, ובכל זאת החלטתי לכתוב. גם, כנראה, כי הכתיבה חסרה לי, גם כי עומס החוויות תובע לפחות ניסיון לתמלול, וגם כי לא לעשות זאת בתקופה הזאת נראה לי כמעט חסר אחריות. הייתי רוצה להאמין כי אצליח להתחמק מכל הקלישאות הרגילות, לברוח מכל התובנות הגדולות ולהמיר אותן ב"סיפורי איכרים" קטנים ומשמעותיים – גם אם כאלה המגיעים מיעדים השמורים בדרך כלל לסיפורי מלחים. אבל ברור לי שהדרך הבטוחה ביותר להנציח את הקלישאה היא לנסות להימלט ממנה. ה"מכתבים הקמבודיים" שיתפרסמו כאן בתקופה הקרובה יתפקדו לפיכך במקביל כסיפורים וכאנטי-סיפורים, כקלישאות וכאנטי-קלישאות. אני מתנער מראש מכל ניסיון למצוא בהם אמת גדולה או קטנה כלשהי, ובד בבד מכיר בכך שמאחורי עצם ההצהרה הזאת מסתתרת יומרה גדולה. אם אנסה בכל זאת למצוא ביניהם חוט מקשר כלשהו, הרי שהוא שכולם עוסקים במופגן (גם אם לא בהכרח במוצהר) בפערים בלתי ניתנים לגישור, בחללים של חוסר הבנה הנובעים ממציאויות חיים שונות לחלוטין, בסדקים תרבותיים וחברתיים וכלכליים שאין לי שום כוונה או רצון להתעלם מקיומם או למסך תחת נרטיב פסיכולוגיסטי-אישי. המילים שלי אינן ניסיון לגשר על הפערים דרך יומרה אוניברסליסטית כלשהי, אלא להפך: ניסיון להנכיח בכוח את עצם קיומם של החללים, ניסיון להשליך את המילים אל התהומות – בדאגה, בתסכול, לעתים בזעם – על מנת שנראה אותם ונהיה מודעים לקיומם. ואז, אולי, נשאף גם למלא אותם, ובמשהו גדול יותר ממילים.

מסיבות טכניות ואישיות לא אוכל, קרוב לוודאי, להשיב לתגובות לפוסטים בתקופה הקרובה. למרות זאת, אני מקווה שתרגישו חופשיים לגמרי להגיב כאוות נפשכם, ואני מבטיח לקרוא את כל התגובות ולהשתדל להשיב להן בעתיד, כשאוכל. את המכתב הראשון, זה שינסה לכפר על ההקדמה המביכה הזאת, אשתדל לפרסם כבר במהלך סוף השבוע הקרוב, בתקווה שעד אז לא אתחרט על עצם הרעיון.