חשבתי על רד כל נובמבר.

אולי זה החודש שבו הכרנו, על המדרגות שמובילות לשום מקום בכלל.

אחר כך כשהתחיל לרדת גשם רצנו הביתה עד שנגמר לנו האוויר.

בלילה אחרי שכולם הלכו לישון הוא היה דופק לי בחלון והיינו הולכים בשקט עד הנהר.

הוא היה מספר לי שהוא חושב שיום אחד הם יפתחו את הגשר, ואיך שהוא שמע פעם שאם עוקבים אחרי המים ממש עד הסוף מגיעים למקום אחר.

אני חושב שאמרתי לו שאני אוהב להיות כאן אבל באמת התכוונתי רק לחצי.

פעם אחת הוא אפילו החזיק לי את היד עד שאנשים התקרבו.

הייתי מדמיין איך הוא כותב לי מכתבים ואני שומר אותם לנצח, היום קשה לי לחבר את האותיות שלו למילים אבל כל פעם שמישהו נוגע בי קצת יותר מדי זמן עד שזה מכאיב הסימן הכחול שנשאר אחר כך מרגיש כמו הנגטיב שלו.

הייתה גם פעם שהוא הציג אותי בפני החברים שלו ליד המגרש, זה היה יום שני אחד שהשמש יצאה קצת ואפילו ראיתי אותך לרגע בין כל האנשים.

הוא השתיק אותם כשהם צחקו ואמר לי להתעלם אבל אני לא חושב שהצלחתי. פעם הוא אמר לי שיש בי את היכולת הזו לתת לאנשים להכנס ללב שלי ובמקביל לא לתת להם להכנס לחיים שלי בכלל.

אחרי שהם הלכו ונשארנו לבד שוב, שאלתי אותו לאן הוא באמת חושב שהמים מגיעים ממש בסוף.

ג׳קי הייתה מספרת לי שהוא היה רואה אותה במסדרון וממשיך ללכת.

היו לה הרבה חברות שאהבו אותו, לחלק הוא אפילו החזיק את היד גם כשאנשים הסתכלו.

אבל כל לילה אחרי שכולם הלכו לישון הוא היה בא עד אלי, עד שיום אחד הוא הפסיק.

אולי אני כבר לא זוכר את צבע העיניים שלו, אולי הוא רק כתם בזיכרון שלי, אותיות בהיסטוריה.

אבל הלב שלי תמיד אדום.

אני.