היא צרחה. במלוא גרונה, במלוא ריאותיה. צרחה כילדה. חסרת משקל, ללא עבר או הווה, רק עתיד. היא צרחה. מעולם לא הרגישה כה משוחררת. עוד רגע ותעוף לשמיים. שאגות הצחוק שלה הצטרפו לבליל השאגות סביבה, הולכות וגוברות עם כל סיבוב של רכבת ההרים. לבדה בקרונית, שערותיה מתעופפות לכל עבר, רגליה רועדות ממתח והתרגשות, פרקי ידיה מלבינים סביב מעקה הבטיחות הלוחץ אותה למקומה. ישורת אחרונה ואז נפילה מטורפת ועצירה. היא מעדה החוצה מהקרונית, חיוך רחב מרוח על פרצופה. האדרנלין שצף בדמה. לאן עכשיו? לאן עכשיו?
זה היה היום הרביעי לכנס והיא הרגישה שהיא מעדיפה להטביע עצמה בנהר החוצה את העיר מאשר להכנס לעוד הרצאה משעממת אחת. מוקדם בבוקר חמקה מהמלון, עלתה על הרכבת וחצי שעה מאוחר יותר כבר היתה בדרכה לפארק השעשועים. יום קיץ יפהפה, שמיים כחולים ושמש מלטפת. לא נראה היה שירד גשם.
היא החלה סובבת בפארק, מתלהבת מגודלו ומיופיו. הפארק היה מחולק לאזורים כשכל אזור מעוצב בהשפעה של מדינה אירופאית אחרת. גם המתקנים בכל אזור ואזור הותאמו להיסטוריה ולתרבות של אותה מדינה וכמובן האוכל. בין אזורי המתקנים השונים השתרע גן יפהפה ורחב ידיים, מעוצב לפי סיפורי האחים גרין.
קדימה, קדימה, דחקה בעצמה. היום קצר והמלאכה מרובה. עברה ממתקן למתקן, לא פסחה על אף רכבת הרים, קרוסלה, מגלשות מים וספינות פירטים. בין לבין אכלה נקניקיות עם כרוב כבוש מלווה בכוס בירה מקציפה וקינחה בתפוח עץ מסוכר. לבדה בפארק, עומדת בתור בין ילדים בלונדיים כחולי עיניים וגברים מכריסים במכנסי ברמודה מגוחכות, לא רואה איש מלבדה. ככל שהתקדם היום הרגישה קלה יותר, כאילו משקולת אחר משקולת מוסרת מליבה.
לפנות ערב צנחה באפיסת כוחות ליד האגם המלאכותי במרכז הפארק. חלצה נעליה וטבלה רגליה הצבות במי האגם הקרים.
עונג מצמרר חלף בגבה. נשכבה על הדשא הרך, בינות גמדי גינה חייכניים והביטה לשמיים. ענני נוצה אוריריים חלפו מעליה באיטיות,
מפלרטטים עם השמש המנמיכה. להקת ציפורים חלפה מעליה במבנה מסודר. עקבה אחריהן במבטה עד שנעלמו. עוד מעט סוגרים, חשבה. יאללה, צריך לקום. עוד קצת, עוד קצת.
היא פתחה את עיניה והביטה סביב. היכן אני נמצאת? היה קר, וחשוך ולקח לה רגע לקלוט: היא עדיין בגן. מה השעה? אחרי חצות?
זה לא יתכן, הפארק כבר נסגר מזמן, מה אני עוד עושה פה? אצבעות של חרדה לפתו את ליבה. היא רעדה. מקור? מפחד?
גיששה בחשכה אחר נעליה ואז קמה והחלה מנחשת דרכה לכוון היציאה. הפארק, שנראה היה כה ידידותי במשך היום נראה היה פתאום גדול ומאיים. המתקנים השתקפו מולה בצורה מעוותת, כאילו הם חיים באיזה אופן שהוא. צמרות העצים הצטופפו מולה, קדים לה בלעג לא מוסתר. כשעיניה מסתגלות לחושך ניסתה למצוא נפש חיה. שערי הפארק היו נעולים וכך גם המשרדים והקופות.
חייב להיות כאן שומר, חשבה. מישהו שומע אותי? צעקה בגרמנית עילגת, עזרה, אני זקוקה לעזרה. פרט להד קולה דבר לא נשמע.
הירגעי, אמרה לעצמה בשכנוע עצמי מוגבל, מה כבר יכול להיות? עוד כמה שעות יעלה הבוקר. תנסי לחזור לישון. מצאה לה ספסל קטן ליד הבית של עמי ותמי והצטנפה עליו, מחבקת זרועותיה ומנסה להתחמם. דמעה מלוחה החלה להתגלגל במורד לחייה. הדקות נקפו באיטיות משגעת. היא שינתה תנוחה, ועוד פעם. מידי פעם קפצה על רגליה להתחמם מעט. גם הרעב החל להציק לה.
נשכבה על הספסל. ירח אדיש הפנה אליה גבו. התכווצה בתנוחת עובר ונרדמה.
בחלומה היא תועה ביער, חיות טרף עוקבות אחריה והיא מנסה למצוא את שביל פרורי תפוח העץ המסוכר שיראה לה את דרכה אך ציפורים חמדניות ליקטו את הפרורים עד האחרון שבהם. לפתע מרחוק ביקתה מוארת, עשן מיתמר מארובתה. היא ממהרת לכיוונה.
בביקתה מחכים לה שבעה גמדים חייכניים. "חיכינו לך", הם אומרים, "בואי, היכנסי". במרכז הביקתה מיטה גדולה, כריות פוך ושמיכה מלטפת. היא נשכבת במיטה הרכה באנחת רווחה ומתכסה. גופה מתחיל להפשיר. מסביבה טורחים הגמדים. אחד מסיר נעליה. שני מסרק את שערה. שלישי מעסה את כתפיה. רביעי מלטף את גבה. חמישי לוחש מילים לאוזנה. שישי מנשק לצוארה והשביעי מודד את גופה. רפיון מתוק מתפשט בגופה, כאדוות מרעידות.
קולות ילדים מצתלצלים באזניה. היא פוקחת עיניה. כל גופה מאובן מהשינה על ספסל העץ.
היא מנסה לקום, מועדת קלות ואז מתיישרת.
בצעדים מהססים פונה לכוון היציאה מתנגשת בזרם עליז של אנשים הבאים לבלות בפארק.
צעדיה הולכים וגדלים. אינה מפנה ראשה לאחור. לצאת מפה, רק רוצה לצאת מפה.
מאחוריה גמדי גינה מחוייכים החליפו ביניהם קריצות ויצאו במחול עליז
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: