יומנה של חתולה

בכיפור האחרון יצרתי שני תקדימים (מסוכנים?):

א. צמתי

למה? אלוהים יודע. או שלא. הזדהות עם שמאלנצ'יק, נוסטלגיה, אתגר, מה שלא יהיה.

גדלתי בבית מסורתי. אחיי נשלחו שניהם לבתי ספר דתיים. עלי חסו (בית הספר הדתי היה רחוק מהבית).

זה אומר בית שמקפיד בכשרות וחגים, קידוש וזמירות ביום ששי ושאר טקסים LIGHT.

כשהייתי בת שש אחי הצעיר הלך ללמוד בישיבה תיכונית ושנתיים אחר כך אחי הגדול נסע ללמוד בטכניון בחיפה

כך שאפשר לומר שהחל מגיל שמונה גדלתי כבת יחידה. אחרי שאחיי עזבו את הבית המסגרת התרופפה מעט ולמרות שהורי המשיכו לשמור כשר וחגים כבר לא היתה בבית אוירה דתית.

אחיי התפקרו מיד עם סיום לימודיהם ואני, שאף פעם לא הייתי דתיה הפסקתי לצום בגיל 18.

אני לא יודעת אם זה הגיל, אם הגעתי כבר לשלב שבו הנוסטלגיה עובדת שעות נוספות, אני לא יודעת אם זה היחס האמביוולנטי שלי לדת ולמסורת אבל אין ספק שאני חצויה בענין. יש בי המון כעס ואנטי אבל גם המון געגוע ותהייות. 

ב. הלכתי לים (פעם ראשונה ויחידה הקיץ הזה, יש לומר).

מסיבות "עבודתיות" שמאלנצ'יק היה צריך להיות בתל-אביב בכיפור ואני החלטתי להצטרף אליו. השארנו את הילדים והכלב בבית, ולקחנו איתנו את הכלבה, העיתונים, ספרים וקלטות וידאו.

מה אני אגיד לכם? היה אדיר. זה חוקי להנות כ"כ בכיפור? זה לא איכשהו מושך את השטיח מתחת לרעיון כולו?

האוויר ליד הים היה פשוט נפלא. רוח נהדרת בטעם מלוח שעושה נעים בגוף. 

בערב כיפור טיילנו עם כל העולם ואשתו על הטיילת. תמרנו בזריזות בין הרוכבים הרבים והכלבה פגשה המון חברים חדשים.

למחרת חזרנו לים. איך להגיד את זה? הים התאים עצמו ליום הקדוש. המים היו הכי צלולים שאפשר, בטמפרטורה מושלמת וצבע עמוק. החול היה רך ונקי. השמש ליטפה ברכות והרוח שיתפה עימה פעולה. האנשים על החוף היו יפים.

רגועים. לא היו כל מיני "תסלחי לי מהשעה" או "יש לך סיגריה"?  רק התמכרות מוחלטת ליופי. ילדים חשופי שת התרוצצו בצריחות עליזות בין האדוות וכלבים רדפו אחרי עצמם. הלכנו כשעתיים על קו המים ולבנו נמס.

בחמש וחצי יצאתי למרפסת. צפיתי בשמש השוקעת ובשמים המחליפים צבעים. חיפשתי כוכבים. הנה אחד, ואחריו עוד אחד ואז השלישי. זהו. תם כיפור. חייכתי חיוך רחב. הייתי מאושרת.