פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

להיות מלאה בבולשיט זה מתיש, להסתכל על עצמך במראה ולראות אותך, גדולה, עגולה, שתיים גומות, גבות רעועות, שיער שזקוק לצביעה מחדש.

אין לדעת מתי אראה את האמת לאמיתה, כמו איזה זוחל ארוך ודביק הסתבכה לי הנשמה, בתככים, תעלות של ביוב, ערמות של כביסה, דאגות,

ומילים של בלבול ותפיסה לא נכונה, של המצב, של עכשיו, של אותה השעה, של אתמול והיום ובעוד שנה.

אני לא מסוגלת להפנים את עצמי, אני סוג של קליפה, קוקוס משומש על אי בודד ומלוטש על מסך טלוויזיה מאובק שדורש תשומת לב, שדורש מבטים ומילים והבנה של המצב.

והקליפה הזאת שלי מתקשה לאט לאט, נאטמת, מתרוקנת מכל תוכנה, מותירה אחריה שבבים קטנים של זיכרונות ממה שפעם היה, ממה שפעם קרה, ממי שפעם הייתי ועכשיו איננה.

ואותם אנשים, עוברי האורח בחיי, שלעיתים נשארים לזמן ממושך, ולפעמים לא נשארים יותר מידי, הם רומזים לי בקלות, ונוקשים על קליפתי, מנסים להחזיר מהשאול את נשמתי. ועדיין לא ניחשתי אם באמת השאולה היא ירדה, או שאולי היא על צידי הכביש, בודדה, מחכה שאשוב מאותו המקום בו אני עכשיו, אאסוף אותה אל תוכי ואחיה את המצב.

* היום אחרי הרבה זמן שלא בכיתי, זה קרה. בכי מתוק של צחוק. מבט אחד קטן בסיטואציה משונה ונוצר בי חוסר שליטה על בלוטות הצחוק והבכי כאחד.

אני חושבת שאני מלאה במילים ללא כיוון, ומלאה בכיוונים ללא מטרה, ומלאה במטרות ללא משמעות ומלאה במשמעות שהיא לא שלי.

רק שתדעו, שמוסיקה זה קשה, לשיר סולפז' זה מטופש, לנצח בסולפז' זה עוד יותר מטופש ויצירות סולפז' אוקראניות זה כאב ראש.

אני מתוסכלת, מבולבלת ועצבנית על כל המצב הזה, על הקול שלי, על הרסיטל הזה, על שיעורי הפסנתר האלה ולימודי התיאוריה של המוסיקה.

אני שומעת עכשיו מישהו משתעל מתחת לבית שלי. גאד פאקינג דמט, תשתעל בבית שלך. זאת רמת חוסר הסבלנות שלי. אבוי לי ואבוי לכם. ואבוי לאיש שמשתעל.

אני הולכת מכאן עכשיו, כי אני חושבת שהכלב שלי השתין לי בחדר (אידיוט הייתי צריכה לקבע לו את הזין במקל או משהו). שמישהו יביא לי סמרטוט גאדמט!

אלוהים אני צריכה לקחת תמציות באך או משהו ולהירגע.

סקירת מצב קטנטנה:

אמא צעקה עליי היום.

קניתי תלבושת ביה"ס מחולצות של גברים.

רציתי לסגור את הפסנתר על האצבעות של המורה שלי למוסיקה.

פרה זאת חיה מסריחה. ומסתבר שהיא משתינה בצורה רנדומלית.

חישוקים זה לא שיעור ספורט.

להתראות, ותהנו מהפוסט ההזוי הזה שמכיל רשמים מטאפוריים ואומנותיים שנכתבו בכמה רגעי תימהון ולאחר מכן נחיתת האונס שלי לתוך המציאות ההזויה וחסרת הסבלנות שלי.

אל תשכחו לראות האוס היום, 22:00 HOT3.

למרות שאף אחת לא יכולה לתפוס את המקום של קמרון כאישה הפמיניסטית בעלת הרגשות והזיקה לזכויות האדם אני עדיין אכבד את יו לאורי ואצפה.

ביום ראשון של תחילת השבוע, נכנסתי לדיכאון קליני עמוק שנמשך עד ליום שני בערב. לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית, שלא נדבר על לצאת מהחדר, ואם כבר אנחנו כנים היום, אז גם לא יצאתי מהמיטה.

פשוט ניתוק אטומי מהעולם, סינונים על ימין ועל שמאל, הנהונים אדישים לאנשים שכבר הצליחו להגיע אליי ולשאול משהו, ושום דבר לאכול.

וכל זה, כל הבלאגן הזה בגלל שחוזרים ללמוד. איזו פאקינג היסטריה. כבר ראיתי את עצמי עייפה ומותשת מדדה לי במעלה המדרגות לקומה בשלישית בבניין הבוגרים האזורי בביה"ס, נכנסת לכיתה הכי קיצונית ומתיישבת בחוסר רצון בכדי להאזין למורות המטילות עליי את איימתן ומרעיפות עליי שיעורי בית וצעקות.

כבר ביום הראשון (יום שלישי), רציתי לוותר, איזה אסון, קיבלנו את מערכת השעות והשנה הם לא שכחו לשים שם מוסיקה, הם פשוט דחפו את כל ארבע השעות באותו יום. מ14:00 בצהריים עד 18:00 בערב. הצחקתם אותי, אותי ואת כל ארבעת חבריי שחולקים עימי את הזמן בשיעורי מוסיקה מרהיבים ומעניינים (NOT).

הייתה לנו שעה חלון לפני שמוסיקה מתחיל ורצנו אצנו לביתה של אלינורה המקסימה בכדי לטחון קצת אוכל לפני שאנחנו משתעבדים לסולפז' והמורה סופי.

ניסיתי לגרום לאלי להבריז, אמרתי לה, נו, שבוע ראשון, כלום לא יקרה, לא ניכנס, נגיד ש... שלא ידענו שיש שיעור, נמציא תירוצים מעולים שנכנסתי להריון ושבזמן השיעור לקחתי פוסטינור ולקח לזה ארבע שעות להתעכל. כל דבר. משהו. אבל אלינור היא תלמידה למופת (מסתבר) והיא גררה אותי לשם, אל השיעור הידוע לשמצה בשיעממו - מוסיקה. דווקא היה די מצחיק, ושיחררו אותנו אחרי שעתיים, תודה לאל.

השנה הכיתה שלי ממוקמת בקומת הקרקע (היפ היפ הריי! אושר וצהלה, תקיעות שופר והילולה), השנה אני לא לומדת היסטוריה, גם לא מחשבים ולא ספרות, והשנה, הדבר הטוב ביותר שקרה לי הוא ששולה היא לא המורה שלי לספורט. כבר ביום רביעי בלילה עבדתי על נאום קורע לב שמסביר את תלאותיי הנפשיים בשנה שעברה ואיך כל בעיותיי הן הסיבה לכך שכף רגלי לא דרכה בשיעור ספורט אחרי השיעור החמישי. אבל הפלא ופלא, אנחנו בכיתה י"ב עכשיו חבר'ס, ולכן, אין יותר חלוקת כיתות, יש כיתה אחת י"ב 2 ויש לה מורה אחרת לגמרי, איילת, והיא המורה שלי, ה ל ל ו י ה, השבח לאל!

אז מה כן טוב בעובדה שאני צריכה לקום כל יום ב06:45 בבוקר, ובכך שאני נכנסת לשיעורי ספורט ומתמטיקה ומכינה שיעורים בתנ"ך ואזרחות?

מה טוב בזה שהשנה אני עושה חודש רפת וחולבת פרות להנאתי (אני מקווה שלהנאתי באמת) כל יום רביעי בבוקר?

אני חושבת שזה בסדר. אני חושבת שזה שפוי. אני חושבת שחוצמזה שאני לא ישנה מספיק בלילה (למרות שאני כבר נרדמת בפאקינג 9! מי היה מאמין),

הכל טוב, הכל רגיל, הכל די שגרתי, והאמת היא שאני די שמחה שלמיטה שלי כבר אין שקע בצורת הגוף שלי מרוב שביליתי את כל זמני הפנוי כשאני שוכבת בה ובוהה במסך הטלוויזיה. אני חושבת שזה בסדר שאני קמה בבוקר ועושה משהו ביום שלי, ופוגשת אנשים שהתגעגעתי אליהם בחופש הזה.

כל הזמן הזה פחדתי שהשנה הזאת תיגמר מהר מידי, שאני אזרק לעולם אחר ולא מוכר ואצטרך להיפרד מכל מה שאני מכירה ואוהבת, אז בסדר, באפריל נגיד שלום לביה"ס, חוץ מכמה בגרויות אחרונות, ואז ניכנס לנו לחודשי החופש האחרונים לפני הגיוס.

אני מדברת רחוק מידי, אבל כפי שכבר אמרתי, כזאת אני.

ילדים יקרים, מה שאני מנסה להגיד הוא, שבצפר זה בסדר, וזאת מסגרת טובה (למרות המורות שעדיין חיות בסרט ומבקשות שנקום בשבילן ועוד מצהירות שמתי שיבוא להן יהיה בוחן אז שניזהר, הו אימא התצילי אותי?).

צריך פשוט לבוא הביתה ולעשות שיעורים, וכן ללמוד למבחנים ולסכם ולקרוא ושוב לסכם, כי וואלה, יום אחד זה פשוט ייגמר וכל מה שנרצה יהיה לחזור לימים האלה שכל הדאגות שלנו היו ציוני ההגשה לבגרות באזרחות.

ובמקום להרוס את העיניים שלנו מול הטלוויזיה ולהפוך לבטטות (כמוני), ובמקום לחלות באיזה דלקת פרקים בגלל יותר מידי משחקי וידאו, צריך לעשות עוד קצת דברים עם החיים. (אני בטוחה שכל החברים שלי שיקראו את זה לא יאמינו שאני כתבתי את זה, אבל נו, זה מניסיון לשיקום עצמי חח)

אז נכון, כל בוקר צריך איזה טרקטור ו/או אמא שיגרדו אותנו מהמיטה כדי שנעשה טובה ונלך לביה"ס, אבל בתכלס, אנחנו עושים חיים.

והאמת שאני פשוט לא מאמינה שאני לומדת כבר 11 שנים, ועוד רגע מסיימת את השנה ה12 שלי. בכל פעם שהייתי צריכה לכתוב כיתה איפושהוא, עדיין כתבתי י"א מההרגל. והשוק, הוא שוק טוטאלי כל בוקר מחדש.

היום המורה האהוב עליי ביותר, המורה לאנגלית, אחד האנשים היותר מגניבים ומעניינים שפגשתי בחיי, אמר לי משהו שממש אהבתי.

נכנסתי לכיתה ואמרתי לו "רוני, אתמול נרדמתי ב9 בערב ואני עדיין עייפה!" והוא ענה לי "ספיר, מה שאנשים ומורים בעיקר לא מבינים הוא שלילדים בגילכם יש מן שעת התעוררות אישית כזאת, וברגע שאתם קמים כל יום ב7 בבוקר, זה ברור לחלוטין שתהיו עייפים כל היום, וכל המורות האלה שרואות ילדים מפהקים וצועקות עליהם 'למה לא ישנת אתמול בלילה?!' זה בגלל שהן מפגרות ולא מבינות שאתם עייפים ושעדיין לא קמתם".

אז זהו, סיימתי את מטלותיי להיום, עשיתי את כל שיעורי הבית (כן כן, ספיר כן מכינה שיעורי בית, היא כן תלמידה טובה, אז מה אם בשנה שעברה נאבדה לה המוטיבציה, כיתה י"א זה שנת המשבר, תשאלו כל פסיכולוג ומורה מחליף).

ועכשיו אני הולכת לשחק באיזה משחק מטופש בפייסבוק ולשרוף את העיניים כמו כל בת עשרה טיפוסית.

להתראות לכם אנשים קטנים גדולים וגמדי גינה,

אני הייתי ספיר, ואתם הייתם אתם.

איכס אין לי כוח ללמוד לבגרות בספרות, ולא בגלל שאני לא אוהבת את המקצוע.

אלא בגלל שזאת הפעם השלישית שאני צריכה ללמוד את אותו החומר בדיוק בחודש אחד!

גם מתכונת, גם מגן, ועכשיו הבגרות. המוח שלי נוזל, העיניים שלי נסגרות, והאותיות על הדפים מתעופפות למקומות אחרים.

והנה דבר מעניין שגיליתי אתמול בזמן שהשתעממתי למוות בבייביסיטר, דודו טופז הוא חשוד בפרשת התקיפות של בכירי התקשורת.

חח, איזה פדיחות לבנאדם, כאילו, לשבת בבית ולתכנן מזימות זדוניות כלפי בכירים בתקשורת, להזמין תוקפים, חח מי ישמע

הפכנו ממש לתוכנית CSI מהלכת, כל הזמן מתגלות פה רציחות, נשים נאנסות ודודו טופז תוקף אנשים בעקיפין.

בסדר בנאדם, אתה יכול לכעוס, אבל הלו? נראה לי שאת הגבול הדק שבין המציאות הנוקבת לבין ההרגשה שאתה אלוהים בכל מצב דודו טופז עבר.

לא, אני לא מכינה לו כבר את החבל, ולא את הכיסא החשמלי, אבל אני חושבת שאם המשטרה עצרה אותו, יש סיכוי די גדול שיש לו קשר למקרים.

התקשורת כמובן, כמו בכלל מקרה מנפחת את הכל בגדול למימדים מטורפים, כבר מראים קטעים ממערכונים שלו שקשורים לבכירים בתקשורת, מראיונות שלו, והם כבר מזמן כבלו אותו באזיקים וזרקו אותו לתא.

הוא בסך הכל בנאדם שנזרק מכל מה שהוא מכיר כי הריאליטי השתלט על המסך.

אני הולכת עכשיו כי באו חבריי החמדמדים ללמוד איתי, בתקווה שזה לא ייגמר כמו אתמול שפשוט ישבנו על המיטה ועשינו הכל רק לא לקרוא על אנטיגונה, זוהרה אלפסייה וחיז'ו בטטה.

שתהיה לכולכם בגרות נפלאה, מי ייתן והבוחן שלכם ייתן לכם להעתיק

*תזכרות

עוד 14 ימים, אני בת 17