פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

נאמר שאני מת. אני מת ואין אותי. אני מת וכל הזין. אני מת ויש דם. אני מת ואנשים בוכים. אני מת ואמא שלי מפילה את הטלפון. אני מת ואבא שלי נכנס לאוטו ונוסע במעגלים. אני מת ואחותי הקטנה שואלת מתי אני חוזר. אני מת והשכנה מספרת בטלפון שאני מת. אני מת והכלב שלי מחפש אותי בבית. אני מת והחבר הכי טוב שלי נוסע לבד לטיול אחרי צבא. אני מת וחברה שלי מתחתנת עם מישהו אחר. אני מת וחברה שלי נכנסת להריון. אני מת וחברה שלי קוראת לילד שלה על שמי. אני מת והוא גודל. אני מת והוא מתגייס לצבא. אני מת וגם הוא מת. הוא מת ואין אותו. הוא מת וכל הזין. הוא מת ויש דם. הוא מת ואנשים בוכים. הוא מת וחברה שלי מפילה את הטלפון. הוא מת ואבא שלו נכנס הביתה ומאשים את חברה שלי שנתנה לו את השם שלי. הוא מת והיא לא יכולה לשאת את האובדן אז היא חותכת לעצמה את הוורידים. היא מתה. היא מתה ואין אותה. היא מתה וכל הזין. היא מתה ויש דם. היא מתה ואנשים בוכים. היא מתה ואמא שלה מפילה את הטלפון. היא מתה ואבא שלה נכנס לבית שלהם ומאשים את בעלה שהוא דחף אותה לזה אז הוא יורד מהארץ כי הוא רואה את הפנים שלה בכל מקום. היא מתה והוא מת ואני מת. ועדיין אין כסף לקנות בתים, הדלק יקר והקוטג' יקר והחינוך נוראי ויש משתמטים.

"היי מותק"

"היי, מה קורה?"

"חם ונעים"

"איפה את?"

"בבית"

"רוצה לבוא לפוטש הערב?"

"סבבה"

"ואוו, אף פעם לא ענית כל כך מהר, בלי איזה אבל... או מי... או מתי..."

"דבר איתי לפני שאתה יוצא"

מוקדם יותר הערב

"את יוצאת הערב?"

"לא, כולם בצבא"

מניחה את הפלאפון על השולחן.

"מי זה היה?"

"א'"

"לא אמרת שכולם בצבא?"

"אמרתי"

"אז למה..?"

"בשביל לסתום לך את הפה"

נזכרתי! זה סופ"ש ואני יכולה לשים לק! (יש לך את זה ביותר פרחה ספיר?)

מעבר לזה, היה לי שבוע חמוד. שתי הופעות באזור תל אביב. אתמול ההופעה נגמרה מאוחר אז נשארנו לישון בתל אביב וקפצנו לרוטשילד לראות על מה כל המהומה. היה שם מזיע והרגשנו כמו תיירים.

הייתי אצל דודה שלי היום, היא הקריאה לי את המכתב שעלמה זהר כתבה לביבי ובעודה קוראת לי את השורות האחרונות במכתב "

אני לא רוצה דירה באקירוב. אני לא רוצה וילה בקיסריה. אני לא רוצה לטוס במחלקה ראשונה. אני לא רוצה לעשות שופינג בכיכר המדינה. אני רוצה לחיות בשקט בערוגה בכפר.", היא מתחילה לדמוע. ואני מסתכלת עליה ולא מבינה. נשבעת שלא היה לי כל חיבור לחיבור שהיה לה עם המילים הללו. עם האמת המחרידה הזאת. אני עדיין לא חווה את הקושי הזה. ואם לומר בכנות, כל המחאה הזאת היא הפחדים שלי על מצע מרופד של עתיד. היא אמרה לי "אין סיבה שתביני, ההורים שלך מבינים, אני מבינה".

ובכן נכון, אני באמת לא מבינה. ברגע של צורך או בעיה, אם אין לי כסף אני אומרת לאבא והוא חוזר עם שטר של 100 או 200. ולא, אני לא עושקת את הוריי ומתנחלת להם בתא של הכסף הקטן בארנק. יש לי חשבון משלי, ואני נמנעת מלבקש מהם כסף, אבל הכוונה שלי היא שאני לא יודעת מה זה לפחד לא לגמור את החודש, אני לא יודעת מה זה חרדה קיומית וחרדה כלכלית ומסגרות אשראי ומסים וארנונה ומשכנתא ולקוות שבכרטיס הבא שאגרד או אשלח יקפצו לי איזה כמה מיליונים.

להלן כמה מהבעיות שאני מתמודדת עמן בימים אלו ממש:

רזיתי והמדים שלי גדולים עליי באופן משמעותי ואין לי יותר איך להצר אותם. *מישהו מכיר איזה אפסנאי נדיב?*

אני רוצה לעשות מנוי לחדר כושר בשביל כל הימים (ויש המון כאלה) שאני בבית, הופכת לספת נוער.

אני שותה המון ויש לי פיפי כל הזמן ואין איפה להשתין כשאת מופיעה ואת בדרכים.

אני צרודה כבר שבוע כי הייתי במסיבה ושרתי כל שיר שהשמיעו שם בצרחות בזמן שפיזזתי ורקדתי.

אמא שלי פולנייה.

אמא שלי מדברת עם אנשים אחרים על כל מיני דברים ואז היא מחליטה שהיא אמרה אותם לי ומתעצבנת כשאני אומרת לה שאין לי מושג על מה היא מדברת.

נורא חם.

אני הולכת עם עדשות כבר כמה ימים ואופן הטיפול בהן גורם לי להבין שכנראה יעבור הרבה זמן עד שיהיו לי ילדים כי בקושי להחליף להן את נוזל החיטוי אני מצליחה. בטח יהיה לי כלב, כלב זה קל. (על מי אני עובדת?)

גברים! אתם בעיה בפני עצמה ואין צורך לרדת לפרטים

לסיכום, לאור המצב העגום, לא נראה לי שאני עוזבת את הבית עד שאני לא מסיימת תואר שני ויש לי כסף לקנות בית וכלב ובעל ועבודה קבועה ופסיכולוג צמוד

לילה פות לכולם