אופוריה (בעברית: זחיחות) היא תחושה קיצונית של התרוממות רוח המלווה באופטימיות, בתחושת רווחה ובפעילות מוגברת. תחושת שמחה עילאית. במקרים פתלוגיים היא עלולה להיות משוללת כל בסיס מציאותי ולכלול דלוזיות של גדלות וחסינות עד כדי מאניה.
פעם ראשונה בפארק הירקון מאז ספטמבר. הדשא צמח מאז, והוא הרבה יותר ירוק. חתיכות חסרות של דשא, כאילו מתלוננות על הבמה הענקית שנגררה לשם בכוח. סימנים בולטים ומוגדרים נמצאים במקום בו היו טריבונות גדולות ומרוחקות. הקקטוסים שהיו בשער 12, ממנו נכנסתי, עדיין שם. אני עומדת שם, ומשחזרת את מסלול הריצה המהירה שלי, מהשער אל הבמה. אבא מנסה לעמוד בקצב, ובדיוק כמו אז, אני מסתכלת עליו וצוחקת. אוהל הVIP השאיר ארבעה חורים פעורים באדמה, שמסמנים שהוא היה שם. לא האוהל. פול. שקט עכשיו בפארק הירקון. כבר אין צעקות של אנשים "פול, פול, פול, פול", שמנסות, אולי בטיפשות, לגרום לו לעלות בטובו לבמה, אחרי שלוש וחצי שעות של עמידה מתישה וצפופה. אבל כל זה לא משנה לאף אחד. ברגע שהוא יעלה לבמה, אנחנו שלו. כבר לא שומעים בוב דילן מדיסק שרוט לפני ההופעה, ואף אחד בקהל כבר לא שר "like a rolling stone" יחד עם המוזיקה. הבמה כבר לא מאירה באורות כתומים-צהובים, כשהוא עולה לבמה, ואומר 'שלום תל אביב, שנה טובה!' במבטא כבד, והקהל כבר לא צורח כשזיקוקי דינור ועשן עולה מן הבמה, כשהוא על הפסנתר, מנגן ושר את "live and let die". הקהל כבר לא מצטרף לשירה בסוף הארוך מדי של "היי ג'וד". אף אחד כבר לא מאוכזב כשהוא יורד, ואז עולה שוב להדרן, ואחרי שלושה שירים, יורד שוב מהבמה. אף איש כבר לא קופץ ושר, כשהוא חוזר להדרן שני. אף אחד כבר לא מנסה להידחק החוצה, או להשיג בקבוק מים שלא נתנו לנו להכניס למתחם. אנשים לא מנסים להגיע למכוניות, ולא לחוצים להגיע הביתה. ריק שם. זה רק אני ואבא, עומדים, בדיוק איפה שעמדנו אז, שבעה או שמונה מטרים מסימני הבמה על הדשא, ומסתכלים. כל כך שמח להיות שם שוב, לנשום את האויר שם, להסתכל על עמודי התאורה, והגבעה שעליה היו הטריבונות. וכל כך עצוב, לדעת שאני פה, ופול כבר לא.
כששאלו אותי לפני שבוע מה החלום שלי, אמרתי שאין לי. שיקרתי. החלום שלי, כבר חודשיים תמימים, זה לחוות את הערב הזה שוב. הערב שבו הבנתי מה אני אוהבת, ומה אני רוצה לעשות, מה אני רוצה להשיג, ולראות, ולשמוע. הבנתי איזה אבא מדהים יש לי, ושאני צריכה לשמוח על דברים שיש לי, ושעשיתי, שאחרים לא יכולים לקבל. הערב הכי טוב בכל החיים שלי.
אבל אולי זה נורמלי. אולי ככה אמורים להרגיש שניה אחרי שהאופוריה נגמרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
