לפני כמה חודשים ראיתי בעיתון מודעה שמזמינה לתחרות צילומי חובבנים בנושא יפו. לשם שינוי הפסקתי לרדת על עצמי בכך שאני מתעסק בשטויות ושאין לי סיכוי והחלטתי לנסות וללכת על זה.
התחרות היתה לעידוד התיירות ביפו. הזמינו צלמים חובבנים ומקצועיים לצלם כל מה שבא להם, כל עוד הוא בתחום גבעת יפו העתיקה. 70 תמונות יוצגו בתערוכה ובפרוספקט ושלושה תמונות יזכו בפרסים.
זה היה שיא החורף והימים קצרים. כל יום סיימתי בצבא אחרי השקיעה בשעה שכבר שלא היה מספיק אור. חיכיתי וחיכיתי להזדמנות שלי. עד שיום אחד עברתי בצהרים מבסיס לבסיס. ניצלתי את ההזדמנות בשביל להתחמק ליפו ולצלם. מתפלח מהצבא בשביל לצלם. אהבתי כל רגע, פשוט להסתובב ולצלם כל מה שמצא חן בעיני. להתחמק מהמבטים המופתעים/סקרנים/מעוצבנים של מה עושה חייל במדים עם מצלמה ביפו בצהריים. לדבר עם הטיפוסים של יפו, ותודה לאל, לא חסרים "טיפוסים" ביפו. שיחות נפש עם דורון מהעמותה לעידוד תיירות ביפו או סתם שיחה על הסנדלים הורודות והשעירות של ועם המוכרת המבוגרת בחנות העתיקות.
עזבתי את יפו כאשר הזיכרון של המצלמה מלא לחלוטין בתמונות ושאני כמעט ומאחר למשמרת שלי בצבא. כשחזרתי הביתה ובדקתי את התמונות לא הצלחתי להפסיק ולחשוב כמעט על כל תמונה שנייה, "חבל שלא הייתי עוד שלושה מטר שמאלה?" או "למה לא כללתי בקומפוזיציה את כל העץ הזה?" או "חבל שהתאורה לא הייתה יותר רכה". בקיצור ביקור שני היה חובה או שלנצח הפרפקציוניזם שלי לא היה מוותר.
ביום שישי אחר הצהרים, קצת לפני השקיעה חטפתי את אחד החברים שלי שהיה מספיק תמים ולא הבין למה הוא נכנס ונסענו ליפו. אחרי שווידאתי פעמים שהמכונית נעולה, הרי "זה יפו, יש פה, אוי-וייס-מיר, ערבים!" התחלנו לשוטט. נראה לי שהחבר סבל קצת. כל הזמן אני מתלהב מאיזה שהיא זוויות מסוימת, פותח חצובה, תוקע חצובה, מדליק את המצלמה, מכוון, מתקן את הכיוון, מכוון הגדרות, משנה הגדרות ואז מצלם. בקיצור לא טיול יום שישי רגיל ורגוע. אחרי שלל תמונות, רגליים עייפות, זוג תיירים חביב וחבר שמנדנד שהוא רוצה הביתה, עזבנו.
תוצאה, מאה ומשהו תמונות של יפו העתיקה ושלושה שבועות להחליט איזו שלושה אני מגיש. לצמצם לחמישים היה קל, רובן היו סתם בחשיפה לא נכונה או לא חדות מספיק. מעבר לעשרים היה סביל, בכל זאת אני יודע איזה נראות מיוחדות ואיזו סתם, או שחשבתי שאני יודע. אבל מעבר לשם אהבתי כל תמונה ולא הצלחתי לצמצם. הפתרון שלי, להדפיס את כל העשרים, לשים בתיק ולהראות לכל מסכן שיצא לו לדבר איתי ולדרוש מה דעתו. אז הראתי בערך לכל העולם שאני מכיר את התמונות, החל מהמשפחה, לאנשים בקורס גרמנית, לאנשים באינטרנט ועד לאנשים מהצנחנים שבאו לעבוד לחמש דקות איתי. באופן מפתיע, כולם הצביעו על תמונות הזקן והשטיחים והשאר התפלגו על אותן חמישה תמונות.
לעשות סיפור ארוך שהופך למאוד ארוך ומעיק לקצר; בסוף הצלחתי להחליט. תמונות הזקן והשטיחים, השמיים בחלון והעץ העירום (הקישור לתמונות למטה). הגשתי את הCD לתחרות ואחרי חודש ומשהו קיבלתי מכתב סטנדרטי שבו רשום בקיצור "תודה, אבל לא".
אני יכול לטעון להפסד טכני. המצלמה שלי לא איכותית מספיק ואי אפשר להגדיל לפוסטרים שהם רצו. אבל אני מעדיף לחשוב שאני עדיין לא מספיק טוב, תן לי ללמוד ועוד חודשיים או שנתיים, בסוף אני אצליח. להאשים משהו אחר ולא את עצמך זה הפתרון הכי פשוט והכי לא פרודוקטיבי. אז הלכתי עם אחותי להזמנה של התערוכה שהם שלחו לי. עכשיו אני מבין למה לא התקבלתי, התצלומים שם הם בסגנון שונה, לא יודע להסביר בדיוק אבל לא כמו התמונות שלי. חוץ מאיזה שלושה ארבעה תמונות שהן ממש טובות, לפי דעתי, את רובן אני ממש לא אוהב. מה שעוד יותר מצחיק זה שיש שם תמונה שהיא מצולמת בדיוק מאותו מיקום וזום כמו שאני צילמתי אבל אני החלטתי שהיא לא מספיק מעניינת ופסלתי אותה ישר.
אז עכשיו אני השתלטתי על המצלמה המקצועית של אחותי ולומד מהאינטרנט ומספרים. מחפש את התחרות צילום הבאה ובעיקרון פשוט מטריד אנשים זרים ברחוב ובבסיס בשביל לצלם אותם.
הצד החיובי, לפני כל המתואר למעלה הייתי בכל חיי ביפו העתיקה רק פעם או פעמיים. בחודשיים ומשהו האחרונים הייתי בגבעה הזאת איזה ארבעה פעמים. אני מכיר כבר כל סמטה ודלת שם.
כמעט ושכחתי – התמונות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
