מחפש מברג פנוי להברגה

אינני מרחם על צופי "האח הגדול". עדיף שיסגרו את עצמם שעות נוספות בבית. שיתחברו למחשב, לטלוויזיה, למצלמות האבטחה. שיחיו חיים של אחרים. ממילא הם ויתרו על החיים כמו שהם, וזקוקים למערכת משומנת וממומנת כמו ערוץ 2 כדי שתספק להם מראית עין של אינטרקציה.

אותה אינטרקציה קיימת בכל מקום, בכל רגע. לטוב ולרע, אלה החיים. אין לאינטרקציה הזו פריים טיים, אין לה הפסקת פרסומות. היא פשוט בכל מקום, כל הזמן, ולא צריך שום אודישן כדי להשתתף בה. מי שמוותר עליה מוותר על הדבר היחיד שיש. מי שמוותר הופך מאדם-חי לאדם-צופה.  מציץ לחדרי האמבטיה של השכנים, ובטוח: שם החיים קורים. שם יש "אינטרקציה".

תומר ליכטש, הארץ/עכבר העיר

אז ישראבלוג, החיים זה כאן?

להגנתינו, פה אנחנו יוצרים תוכן, יוצרים קשרים, כותבים ומגיבים. עושים את כל מה שעושים בחיים, רק בפורמט מעוות.

ת"א, 2007

חזרתי, המילואים היו מבאסים תחת.

אפילו אני לא נותן לעצמי להתלונן. מילואים של איזה יומיים וחצי באמצע תל אביב. פעם ראשונה שאני מבין על מה כל המילואמניקים התלוננו כל השנים. על זה ששניה לפני הם היו אזרחים, מלאי טרדות, דאגות ודברים לעשות ופתאם הם צריכים לעזוב את הכל ולהיות 100% בצבא.

היה מה זה מוזר לחזור לקריה, לחזור למשרדים הישנים, לחזור לחולייה שהקמתי, שחוץ מזה שסובבו את השולחן שום דבר לא השתנה. הא בעצם קנו שני מסכים דקים 21 אינץ רחבים. הם שימשו מצויין לראות פרקים של סימפסון וסקרבס בזמן הפנוי.

והיה הרבה זמן פנוי. הרגשתי כאילו אני בגבעת חלפון גרסת שנת אלפיים. הבזבוז זמן, הפוליטיקה, הטפשות, הכל כמו בסרט. האמת כמו בצבא, רק שכחתי איך זה כבר. עובדים כמה שעות על תוכנית למבצע ושולחים את התוכניות למפקדים. אנחנו נותנים את המיטב שלנו לאלוף משנה. ברגע שהוא מאשר, אין מה לעשות. מחכים. עד שהוא לוקח, לומד, מראה למפקד היחידה התת אלוף. עד שהוא לומד ומאשר. ואז הוא לוקח את התוכניות לאלוף פיקוד צפון, שמסתכל ומבטל את הכל. אבל נותן רעיון חדש שהוא רוצה שהיחידה שלי שתתכנן לו תוכניות. 

אז מפסיקים להתבטל, לראות סרטים ולשתות קפה, מבטלים את כל התוכניות שחשבת שאולי תספיק היום וחוזרים לעבוד עוד כמה שעות. עד הביטול הבא. וככה המשכנו עם הסגנון הזה במשך כל המילואים. מסתבר שזה פחות או יותר מה שעשו כבר בשלושה שבועות האחרונים ולכן הומצא המשפט הפופולרי: "רק עוד תכנון אחד ואני בטוח שהם נכנעים".

זה הגיע לרמות מטורפות. שבעשר בבוקר מדברים על קדימה מהר מהר, צריך לעבוד, לאסוף את כולם לחיתוך מצב. עד מתי המילואים שלך? יום חמישי, תתכונן לזה שנאריך לך אותם. וכבר ב12 בצהרים באותו היום מדברים על זה שהרעיון נפל, הוא לא רלוונטי ושרוב הסיכוי שבשעות הקרובות יפזרו אותנו הבייתה. שחררו אותנו הבייתה, עם זמן הקפצה של כמה שעות בודדות. מעניין מה יקרה.

אז כל הפול גז בנוטרל, שעושה רושם שכל הצבא עובד ככה, כי גם בשטח אף אחד לא יודע מי ומה (אולי בדיוק עכשיו מורידים את הרסן וצהל יוכל להתחיל לפעול בכוח גדול יותר). הידע כמה אנחנו כן מנצחים וכמה אנחנו לא. העדכון התמידי במספר הנפגעים. המחשב שכל כמה זמן נכנס למטח ציפצופים ואתה יודע שכרגע יש מטח בצפון, תיכף תדע את כל הפרטים עליו. לא עשה לי טוב, בכלל לא טוב.

שמחתי לסיים עם זה. עצוב לי שאני לא מרגיש שבאמת תרמתי יותר מידי קונקרטית. כואב לי על המלחמה הזאת שפתאום הגיע in my face. אני רוצה חזרה לבועה.

כשצה"ל התחיל להכנס ללבנון התחלתי לזהות. התחלתי לזהות מקומות, מספרי ושמות יחידות. הבנתי מה הולך. אז התקשרתי ליחידה, לשאול מה קורה. לספר להם שאמנם לא הגעתי לשום ראיון וגם לא לתרגיל, אבל זה רק בגלל שהייתי בחו"ל ושאם כמו שאני מנחש, היחידה שלי קשורה לעניין והם צריכים עזרה אז אני אשמח לעזור. אמרו שיבדקו אם צריך ומתי.

מאז כבר עבר שבוע ומשהו. הספקתי להתקבל ל2 עבודות. אחת כמלצר השניה כבר-מן (של קפה). התחלתי כבר בהתלמדות כמלצר. במהלך המשמרת ביום חמישי בערב קיבלתי הודעה שיש לי צו 8 ולהתקשר חזרה. אמרו לי להגיע לקריה ביום ראשון בבוקר, משמרות בחמ"ל.

היום בלילה (הלילה שבין שישי לשבת) כמה זמן אחרי טילי החייבר על חדרה התקשרו והודיעו שמזרזים עניינים ושאני אגיע כבר מחר. אז הנה הוצאתי את המדים מהארון ואני מוכן.

מחר בבוקר אני אקום, אוכל ארוחת בוקר ואלבש מדים, בדיוק שנתיים אחרי ה5/8/04 היום שבו החזרתי את המדים בבקו"ם. אירוני משהו.

בכלל כל הקטע של טלפונים ממספרים חסויים, שמאחורי הקו יש מישהו בתורנות לילה ארוכה, שאומר לך להגיע לקריה בשעות מוזרות, מזכיר לי נשכחות. אהבתי את זה בסדיר, לא כל כך מההרס של הלילה או השבת, אלא מהלגיע לקריה בשעות שאין בהן בכלל גובניקים (חוץ מהשומרים), להכנס לבור, לעשות את העבודה הדחופה. הרגעים שבהם הרגשתי שאני בעצם עושה משהו ותורם במשהו.

אני מקווה שבמילואים האלו אני עומד לתרום את התרומה הקטנה שלי למאמץ המלחמתי.

האמת שקצת התאכזבתי כשגילו לי שצוותו אותי למשמרות בקריה ולא בחפ"ק בצפון. לא יודע, משום מה אני מרגיש שאני יוכל לעזור יותר אם אני אשב בצפת, ראש פינה או במוצב. אבל דוגרי אני אעשה את אותה העבודה רק עם איום קטיושה עם הראש. אז לפחות ככה אמא ושות' יהיו רגועים.

הבעיה היא במוצאי שבת הייתה אמורה להיות המשמרת התלמדות האחרונה שלי. שאחריה הם אמורים להתחיל להעסיק אותי בתור מלצר אמיתי. אני מקווה שהעובדה שאני מבריז להם ונעלם לשבוע לא תשפיע על ההחלטה. במיוחד לאור העובדה שהם לחוצים למלצרים במיידי. מקסימום יש לי את המקום האחר להיות בר-מן והוא אמר לי להתקשר אליו כשאני חוזר מהמילואים כדי להתחיל בהתלמדות.

הא ובמסגרת שמועות שהוחלפו כבר עם החברה גליתי דבר משעשע. או שלא. המפקד האחרון שלי בצבא, זה שאני שנאתי אותו והוא תיעב אותי ולכן לא היו לנו יחסי עבודה כל כך טובים. כמה חודשים אחרי שאני השתחררתי הוא פוטר, או התפוטר, או הופרש או שסתם הצבא רצה להפטר מכל הרב-סרן שהיו לו כמו זבל והתנהגו כמו זבל. בזמנו כשהגיע אלי השמועה הזאת חייכתי, חשבתי שצדק סוף כל סוף נעשה והצבא מעיף את החרא קצינים שלו. אבל עכשיו גליתי שבניגוד לעובדה שאם הוא היה נשר בצבא הוא כבר היה מזמן בתפקיד אחר, ברגע שפיטרו אותו, הוא הועבר ליחידה שלי במילואים. כלומר אני עומד להמשיך לשרת איתו במשך עוד שנים! פאק!

כמה מוזר החזרה לכל הקטע הצבאי. יאללה יצאתי לעשות משהו יעיל למען המדינה. אלא אם כן יסיעו אותנו למקום מגניב עם פיצוצים, אחזור בלילה הבא ברגע שהמשמרת הראשונה תיגמר.

איימי מהולנד שולחת דוא"ל, מזכירה כמה היה כיף לטייל ביחד בלאוס, שואלת מה המצב, איך אני מתמודד עם החזרה מהטיול ומה כל הדברים האלו שהיא שומעת בחדשות והאם הם משפיעים עלי אישית?

פול, הבן דוד הקנדי המאוד מרוחק, נמצא בחופשת הסמסטר מהלימודים בשיקגו, מעלה חלון במסנג'ר. הוא שמע שהבחור מפורקיופן-טרי מופיע ביחד עם איזה אומן ישראלי ורצה לדעת איך הוא משיג ממני איזה שיר או שתיים שלהם (בלאקפילד). הא ודרך אגב, מה לאזעזאל קורה בארץ והאם כל המשפוחה בסדר?

איך אני בכלל מעביר להם מה קורה פה?! איך אני מסביר לאנשים נפלאים אלו שחיים פחות או יותר לפי השיר "לחיות בניו זילנד" של אתניקס, את כל הבלגן בארץ.

אז כן, אני בסדר, כולם שאני מכיר בסדר.

הסעתי את סימפוני לבסיס שלה כדי שהיא תיסע לאיזו גזרה חמה. בדרך חזרה נתקעתי בפקקים. יש התרעה חמה על חוליית מחבלים בשרון. רוב הכבישים פשוט נסגרו, לא מחסום, אלא פשוט נסגרו. עכשיו גם חושבים שאולי איזה חייל נחטף מהרצליה, עם קשר להתראה או לו. אז עכשיו שומעים סירנות של משטרה ממהרות לתגבר את הרצליה, מסוקים משטרתיים מזמזמים להם בשמיים בסיבובים לראות שאף מכונית חשודה לא נסעה מהרצליה דרך השדות.

אבל זה בסדר, רעש המסוקים המשטרתיים רק משתלב עם רעש מטוסי הקרב שטסים צפונה עם הפצצות או חוזרים בשלום דרומה. אם מביטים לכיוון הים אפשר גם לראות כל כמה דקות מבנה של מסוקי אפאצ'י עמוסים ומוכנים לטוס להם לקרב.

מנסה להיזכר בתוכניות של היחידה שלי בצבא לגבי המצב הזה ומה הסיכוי שיפעילו אותם ויקראו גם לי למילואים לשבת עכשיו באיזה חפ"ק מאולתר בין בטונדות על גבול הצפון. בינתיים לא, אבל בארץ הזאת מי יודע. הרי רק לפני שנתיים כשתכננו את התוכניות האלו הן נראו לי מגוחכות להחריד, ועכשיו פתאום מדברים על כמה עמוק הכוחות שלנו צריכים להיכנס.

הייתי בחיפה לפני כמה ימים. פגשתי את סימפ', הדגמתי סולידאריות ושאני לא מפחד מפאג'רים, לו רק בגלל השם המטופש שלהם. אבל אזעקת שווא שלהם בכל זאת העירה אותי בשש בבוקר ופאג'ר איימתני אפילו הרעיד את הסביבה והוריד חצי בניין בצהרים. אבל העיר לא ריקה. יש תנועה, לא רגילה, תנועה עצבנית, אבל יש תנועה. החדשות כרגיל מגזימים. או סתם תכונה ישראלית של להתרגל ולזלזל בסכנות, כאילו זה רגיל והגיוני שנופלת ארטילריה על העיר. אבל אתמול (שלישי) עושה רושם שהתחילה נהירה דרומה. לפחות כל האנשים מחיפה והקריות שאני מכיר. ביניהם סימפ', אוגי, הסטודנטית מהטכניון והשותפה שלה, ע' וחברה שלו. כל אחד נמאס לו להיות כבר תחת הלחץ הזה של אזעקות. שאני יכול להבין, מיום אחד של להיות תחת האיום, הרבה יותר קל לנסוע טיפה דרומה למרכז והופ החיים עדיין ממשיכים. ביתיים.

כי כמו שחייפה הייתה בסדר ויום אחד פתאום כבר לא. מי אמר שמחר אין עוד הסלמה ונתניה ותל אביב כבר יבינו יותר טוב מה זה לחיות תחת הסיכון. אמא נלחצה. אז הורדתי את המנעול מהמקלט, סגרתי את החלון פלדה שבו. שטותי, אבל מי יכול להתווכח עם פולניה לחוצה. ולא הצלחתי להתווכח עם הטענה שלה שהחיזבללה לא יצליח להחליט האם לירות על נתניה או הרצליה/רעננה ובסוף יפגע איפשהו באמצע, בנו.

אז בנתיים החיים ממשיכים כרגיל, במעין אורך חיים ביזארי. הכול רגיל חוץ בכל כמה שעות רואים חדשות, בודקים Ynet ומתעמקים בdebka.co.il . עושה רע לנפש כל כך הרבה חדשות וכל הדאגה הזאת. פסטיבל עיר הבירה בוטל, ככה גם האירוע של קוקה קולה. לעומת זאת אופרת ריגלטו בפארק נלחמת במצב והטנורים ירעידו ודיפש-מוד עושים הצהרה ובנתיים אומרים שהם עדיין בקטע של לעשות שמח ולסיים את סיבוב ההופעות העולמי בתל אביב. אני מאוד מקווה ללכת לשני האירועים, אבל יש לי הרגשה שמספיק עוד איזו החרפה אחת קטנה, או טיל זלזל תועה בסביבות תל אביב בשביל לגרום גם לבועה התל אביבית להילחץ ולבטל את ההתקהלות של עשרות אלפי אנשים בפארק הירקון, ובצדק.

ובין לבין כל אלו, יש עדיין מלחמה יום יומית בשטחים. מבצע רחב היקף בעזה. מפכ"ל תחת הזהרה. נשיא תחת חקירה. ואפילו גם כמה רציחות מזעזעות שהיו תופסות את עיקר החדשות, אילו רק לא היו כל כך הרבה דברים קורים באותו זמן ודוחקים את כל השאר לדפים האחוריים בעיתון כאילו הם לא חשובים.

אז איך אני מסביר את זה לאנשים שאיכפת להם ממני, אבל בכלל לא מסוגלים לתפוס את שגרת החיים הזאת של חיים תחת איום.

בנימה אחרת, הפוסט הבא, הבא עלינו לטובה, יהיה, אם ירצה השם, במהרה בימינו - חגיגות ה20,000 אלף כניסות לבלוג הזה והנאומים והסיכומים הנדרשים.

מסקנות מישראל:

יש בארץ המון חיילים. אבל פשוט המון. גם בלאוס יש חיילים, אבל להם אין גומיות בכפכפים. אפילו לא לחיילי "צנחנים" עם כפכפי אצבע אדומים.

יש פה המון פקקים. ברמה מוזרה. אפילו בנקוק, שכל כך גרועה שנהגי מוניות מסרבים לקחת ממך כסף ולהסיע אותך ליעדים בעייתים בשעות העומס, אפילו שם זה רק בבנקוק. פה זה מגדרה עד חדרה. פקקים בלתי נגמרים. שלא לדבר שנסעתי אלפי קילומטרים באוסטרליה וניו זילנד ולא ראיתי פקק אחד שמשתווה לצומת גלילות בצהרים.

אין יותר מידי אנשים שאני באמת רוצה לראות. הרבה יותר קל ונחמד שאתה חי באותה אכסניה או באותו כפר. כמה רחוק וכמה תיאומים כבר צריך לעשות.

אני די תקוע. פתאום חזרה בבית. בלי מכונית, בלי אופנוע (אפילו לא אחד שאני יכול לשכור), בישוב בלי תחבורה ציבורית הגיונית, נשארו לי רק האופניים (לפחות אותם אני לא צריך לשכור).

פתאום בודד לי כשאין שותפים לחדר.

אבל תיכף נוסעים לירושלים לראות מה קורה.

והחומוס בארץ, בכל מסעדה בפינה לוקח בגדול חומוס גורמה בשאר העולם!

הא ואמא שכרה מנקה בזמן שלא הייתי. הונגריה. אבל לא איזו זקנה, אלא כוסית על בת 25, רזה, ציצים יפיפים, טרייניג צמוד ובלונדינית. יא, אני חושב שאני אתחיל לאהוב את ימי שלישי בבוקר.

כשירד טפטוף באמצע מאי, אמרתי שתמיד יורד קצת גשם בסביבות היום הולדת שלי ושסתם מתלהבים.

כשירד מבול בבוקר של אמצע יוני, אמרתי שזה מוזר, אבל כל כמה שנים זה קורה.

כשיורד גשם בבוקר של תחילת יולי, אני כבר שותק...

תגידו, חודש יולי, זה לא החודש הזה שמגדירים אותו כ"חום יולי-אוגוסט", החודש הזה שאי אפשר לחשוב מרוב חום, החודש שבו אתה מזיע תוך כדי מקלחת ובעיקר מעביר את רובו בתפילה לקצת גשם? טוב נו, כנראה שמישהו התפלל נכון.

בכל 21 שנות חיי לא הייתי פעם אחת בהפגנה פוליטית.

לא כשרבין נרצח, לא בימים אחרי, לא בהסכם אוסלו, לא באוסלו ב' וכנראה שגם לא באוסלו ח'.

לא הייתי בהפגנה עם שרון נגד רבין, לא הייתי עם שרון נגד פרס, לא הייתי עם שרון נגד ברק ןגם לא הייתי בהפגנה נגד שרון.

לא הייתי בכיכר רבין, לא הייתי בכיכר ציון, לא הייתי מול הקריה, לא הייתי בכיכר השבת, לא הייתי בגן הורדים, לא הייתי מול משרד האוצר, לא הייתי בכיכר הלחם, לא הייתי מול המפעל השובת.

בקיצור פוליטיקה ואני לא יכולים להיות יותר רחוקים. אבל פעם אחת ויחידה עברה במוחי ולו לשנייה אחת המחשבה של לנסוע להפגנה. כמעט לקחתי את הקליאו הלבן ונסעתי לירושלים להפגנת הימין נגד ההתנתקות לפני כמה שבועות. לא חלילה בגלל שאני נגד ההתנתקות, או למען הדיון בעד ההתנתקות, אלא פשוט שאריאל זילבר הופיע שם.

מה לעשות הבחור יודע לדפוק הופעה וכבר שנים לא עושה הופעות. ההזדמנות היחידה לשמוע אותו זה בהפגנת ימין. בסוף התעצלתי.

זה הייתה, היא ורוב הסיכוי תהיה הסיבה היחידה לראות אותי בהפגנות פוליטיות. לזה אני קורא חיים טובים. (הא לך קוואמי דה לה פוקס)

 הבטחתי פוסט על רוחניות בצורה קלילה, אז הנה, זה יוצא ממני במשמרות לילה בתחנת הדלק. אני מסדר עיתונים בסוף המשמרת ומי מציץ ולא מחייך אלי מהשער של מעריב סופשבוע?

מי אם לא רבאיי גפני בכבודו ובעצמו בפרצוף אומלל. הבחורצ'יק קיבל כתבת שער בעיתון סוף שבוע גדול. רק חבל שזה בעיקר על אהבתו לחיבוקים ולפי איך שחלק טוענים, לא חיבוקים רוחניים.

למשל יש הטוענות שכשהוא היה בן 20 הוא עשה מעשים מגונים בבת 13. זה לא נראה לי כל כך נכון, אבל מי יודע. אני חושב שאנשים מבלבלים את הפתיחות שלו והנטייה שלו לחבק כל דבר ולהעניק לכל דבר אהבה כהטרדה מינית.

בכל מקרה קצת קשה לשפוט בן אדם לפי משהו שהוא עשה לפני עשרים ומשהו שנה. אבל בעיני הוא בסדר גמור. האמת, אמנם הוא לא שליט"א אבל בעיני הוא עדיין שולט.

בעצם זה לא כל כך קליל. אז הנה בדיחה שמישהו מאוד מסוימת סיפרה לי:

מה הבעיה הכי גדולה של אתיאיסט?

- אין עם מי לדבר בזמן האורגזמה.

טוב, אבל אותי זה קרע מצחוק...

הערה: הפוסט הועלה בשבע בבוקר כשאני מת מעייפות ולא היה בעל הגיון רב. לכן העמדתי אותו בפינה לכמה ימים כטיוטה כדי שיבין שהוא היה רע. עכשיו אחרי שהוא שונה קצת, הוא יכול לשחק עם שאר הפוסטים.