מחפש מברג פנוי להברגה

המסקנה מדיוננו היא אפוא, כי לפעילות המדעית נדרשים כושר המצאה ויצירתיות. תוצאה זאת עשויה להפתיע: האין הדימוי המקובל של החשיבה המדעית כולל את התפיסה כי סוג הכישרון הנדרש למדען היא בדיוק מנוגד לזה של האמן (הסופר, המשורר, הצייר)? לפי דימוי זה, המאפיין את החשיבה המדעית הוא ההיפך הגמור מיצירתיות: למדען – כך סוברים רבים – דרושים כושר אנליטי, חשבה מדויקת וכדומה, אך בשום אופן לא דמיון וכיוצא בזה. מתברר, אפוא, כי דימוי זה מופרך מיסודו: עבודת המדען, גם כשאר הוא עובד על בעיה "קטנה" אשר פתרונה אינו מוליך לחידושים מסעירים, מצריכה חריגה אל מעבר לידוע. חריגה זו דורשת דמיון: על המדען להמציא היפותזות.

מהו, אם כן, בכל זאת, ההבדל בין מדען לאמן? מהו המקור לדימויים השונים כל כך שיש לנו מעבודותיהם? ניתן לסכם את ההבדל כך: יצירתיות, מקוריות, חריגה מן המוסכמות ועוד, מהווים כשלעצמם קריטריונים להערת עבודת האמן. המדען, לעומת זאת, זוכה להערכה רק אם המצאותיו "מצליחות", כלומר, אם ההיפותזות שהמציא זוכות לאישוש ואינן מופרכות לאלתר. "המצאותיו" של האמן נמדדות רק בעולם הרוח, ואם הן זוכות להצלחה שם (דהיינו, בקרב הציבור שוחר האמנות), די לו בכך. "המצאות" המדען, לעומת זאת, צריכות לעמוד בפני מבחן נוקשה ומחמיר הרבה יותר: המבחן במציאות הטבעית. בניגוד למצב הדברים בעולם הרוח, הרי כאן מקוריות לשמה אינה זוכה בכל הערכה. הקריטריון הקובע היחיד הוא הצלחה של היפותזה, היות חיזוייה מתאשרים.

 

- מתוך פרק 1.3 בעיית האינדוקציה, מהספר הפילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הפתוחה.

כל כך אהבתי את ההשוואה עד שהחלטתי לצטט את רוב הקטע.

בחודש מאי, לפני שנתיים, החלטתי לבטל את הקבלה לצילום בבצלאל ולהישאר להתחיל את הלימודים של התואר המדעי. שנתיים עברו ומספר פעמים חשבתי "מה היה אם?". אבל מעטות ההחלטות שאני מרגיש כל כך שלם איתם כמו ההחלטה ללכת ללמוד מדעים!

אז מה אם לפעמים אני אוהב לספר לאנשים שהתקבלתי לבצלאל, רק כדאי לראות את תגובתם ואת תשומת ליבם?

בפינת ה"לבורג אין משהו חכם להגיד אז הוא פשוט יצטט פסקה שהוא אהב מספר אחרון שהוא קרא" הזאת אני מביא הפעם את פרא של גבי ניצן.

שיר השבוע שלי הוא כל כך שונה מכל שאר שירי השבוע שהייתי חייב להעלות אותו לבלוג:

"וידוי" בגרסה שלי יהודית רביץ שרה, סשה ארגוב מלחין, אבל תמיד אלכסנדר פן כתב את המילים.

אתם מוזמנים להוריד (אימיול), אבל אני הבאתי את רק המילים, גם זה מספיק.

הא, דרך אגב, בכל הגרסאות המולחנות, השמיטו את הבית האחרון (לא הפזמון, הבית) המורדיבי משהו. כנראה זה יותר מדי.

והתהייה הגדולה שלי, מה זה: "... היה לי ברור כמו שתיים ושתיים" ?!

איך 2 ו 2 הם ברורים לחלוטין? סלנג של שנות ה40 ?

מה שלא יהיה הפירוש, אני מחבב את אלכסנדר פן (הכותב). עושה רושם שחייו הם כמו סרט. אמיתי או בדיוני.

נולד ברוסיה, גודל אצל סבא צייד הדובים. עד שדוב אחד החזיר לסבא. אז אלכסנדר הבודד בגיל העשרה המוקדם החליט לחקות את מרקו, עשרות שנים לפני המצוייר, ולצעוד ברגל 6000 ק"מ במסע אל אבא.

כשמצא אותו, שנים אחרי, הוא גדל, נהייה אלוף מוסקווה באגרוף, כתב שירים, הסתכסך עם השלטון הרוסי. ועלה ארצה. בלי לדעת מילה בעברית. אבל זה לא נורא. כי הוא התחבר עם, מי אם לא, ביאליק. לא הרחוב, המשורר. שלימד אותו עברית והכיר לו את הבוהמה התל אביבית.

משם הוא כבר הספיק להתפרסם. מה שהבטיח אספקת אלכוהול בחינם מבעלי קפה כסית, שאלכנדר ידע לנצל היטב ושורות של נשים. מסתבר שיופי ופרסום משיג הרבה נשים. יפה ירקוני למשל טענה שהוא הבחור הכי יפה שהיא ראתה בחייה. אז היו לו 4 ילדים, מ3 נשים שונות. חלקן מפורסמות בעצמן, כמו חנה רובינא למשל. הא, והוא קרא לאחת מילדותיו זורבבלה. סתם בשביל ההקשר הישראבלוגי.

אבל כששותים הרבה, כותבים מעט וקופצים נשים הקרירה לא נבנית. במיוחד לא אם אתה מעצבן את כולם וממשיך לכתוב שירים על כמה סטאלין הוא טוב אחרי שמגלים שהוא רוצח מיליונים. אז כולם שונאים אותך פחות או יותר.

אבל החיים שלו היו טובים. רק שהאלכוהול וסכרת לא הולכים ביחד, לא שהוא האמין לזה, אז זה גרם לו לא ללכת. בכלל. 2 רגליו נקטעו והוא נפטר ב1972 .

בגלגלץ קריינית עם קול של פוך מבקשת מהמאזינים, ספרו לנו מה קורה בכבישים, ואני חושב שאם היה לי פלאפון הייתי עושה כוכבית תשעים ואחת שמונה ומדווח על פקק פנימי שנמשך כבר חודש, בלי תאונה נראית לעין, אבל אין לי פלאפון, אין כסף לזמן אוויר כשחיים על אוויר...

עמוד 202-203

בנסיעה ההיא למדתי משהו מאוד חשוב. בריחה באמצעות נסיעה לטיול היא פתרון שעובד. כמעט מהרגע שבו עליתי למטוס, החיים באנגליה הפכו להיות חסרי משמעות. מרגע שנדלקו ההודעות על הידוק חגורות הבטיחות, כל הבעיות כבו. משענות יד שבורות נעשו חשובות יותר מלבבות שבורים. עד שהמטוס המריא כבר שכחתי שאנגליה בכלל קיימת. - אלכס גרלנד, החוף.

שאלו אותי את זה פעם. לא יכולתי להגדיר את זה יותר טוב גם אם הייתי חושב על זה חודשיים.

אז מזל שלקח לי רק יומיים וחצי לקרוא את 450+ העמודים המרתקים שלו.

בפינת "הידעת?", גרלנד, שכתב את הספר החוף בגיל 29, תיאר סיפור דמיוני שעובר על הגיבור, שמבוסס את מצבו שלו בגיל 18-19 במהלך אחד מהטיולים הרבים שלו באסיה. הכוונה הייתה לצאת נגד תרבות התרמילאים. נגד כל הנזק שהיא גורמת. כמה הוא לא ידע, איך הספר, ובמיוחד הסרט בכיכובו של ליאונרדו דה קפריו, יעשה בדיוק את ההפך. מה שיגרום למיליונים של צעירים ברחבי העולם, כולל אותי, בורג אחד קטן, לצאת למסע בעולם בחיפוש אחר ההרפתקאות והמקומות שנמצאים בסיפור.

יש המון הבדל בין הספר לסרט, אבל אני מאוד מאוד אוהב את שניהם. רק בצורה שונה.

:There's a passage I got memorized, seems appropriate for this situation:

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים

ובדרך חטאים לא עמד

ובמושב לצים לא ישב:

כי אם בתורת ה' חפצו

ובתורתו יהגה יומם ולילה:

והיה כעץ שתול על פלגי מים

אשר פריו יתן בעתו

ועלהו לא יבול

וכל אשר יעשה יצליח:

לא כן הרשעים

כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח:

על כן לא ייקמו רשעים במשפט

וחטאים בעדת צדיקים:

כי יודע ה' דרך צדיקים

ודרך רשעים תאבד:

תהילים פרק א

הבנתי: צרות

יש מכל המינים.

יש צרות מאחור וצרות מלפנים

ואז באו עוד צרות,

מן הארץ

ומן השמים,

בא סקרוץ לצואר

וסקרוב לרגלים.

יו, כמה צרות שהיו לי עכשיו:

היו אבנים, והקלב לזנב,

והסקרוץ, והסקרוב -

עם צרות שכאלה קשה לי לחשוב!

כך הייתי

מוקף בצרות מכל צד,

כשעברה גלגלה עם גלגל אחד.

הי! צעק הרכב. זאת נקראת צרה?

זה קרה לכולם. גם לי זה קרה.

אגלה לך מה עכשיו נעשה, ילד.

נסע אל העיר הטובה סולה סלה

על יד הנהר היפה האו הלה,

כי אין שם צרות, לפחות לא כאלו.

* כאן יש כמה עמודים שגיבורינו עובר את כל התלאות האפשריות שכולם עוברים במהלך מסע בעולם: הגמל שלהם חלה והתחיל לשהק בועות, הרים ועליות, שותפים סוציומטים, אוטובוס שלא מגיע, עכברים וינשופים רועשים, מונסונים, הצפות, להסחף בנהר, להתגייס לצבא של גנרל ג'ינגיס חן שמיץ, כמעט לההרג ע"י צבא פפונים, לזחול במחילות שלושה ימים ושלושה לילות (!). רק שזה הרבה יותר מידי ארוך *

בדיוק שחשבתי: יותר לא יכול!

ראיתי למעלה מין פתח כחול.

הצצתי החוצה: שמים של תכלת.

ידעתי לפי הפרחים האלה

שהגעתי סוף סוף לנהר האו הלה

ואני כבר קרוב אל העיר סולה סלה

שאין שם צרות, לפחות לא כאלו

אל העיר הטובה, אל העיר סולה סלה,

שאין בה צרות.

בהחלט לא כאלה.

בעצם אין בה צרות... כמעט,

תאר לך צרה אחת.

רק צרה קטנטנה,

היא נמצאת פה ממול -

יש לי צרה בחור המנעול...

יש רק דלת אחת אל העיר סולה סלה

ויש נולי בולי מנעולי בדלת.

נולי בולי הזה כבר גר פה בנתיים

מרבע לשבע לפני שבועים.

שבועים הדלת הזאת סגורה.

להרג אותו? לא! זה עושה מזל רע.

בגלל זה אנחנו תקועים פה עכשיו.

אין נכנס, אין יוצא, והכל נחרב.

קצת לא נעים, אבל זה המצב.

אני רץ, הוא אמר, מן העיר סולה סלה

על יד הנהר האו הלה,

שאין בה צרות חוץ מזו שבדלת.

אני רץ אל העיר ששמה בולה בו בל

ליד הנהר היפה ואו ול,

שאין בה צרות, כך שמעתי, בכלל.

בוא איתי, הוא אמר,

בוא נרוץ אל העיר,

לא יהיו לך שם שום צרות, איש צעיר.

התחלתי ללכת,

פתאום

נעצרתי.

התחלתי לחשב,

חשבתי... הרהרתי...

וחזרתי הבייתה

לכפר כליפר.

ידעתי: צרות

מחכות לי בכפר.

אז קניתי מקל,

מקל מצוין.

אם תגיע צרה -

אני מוכן.

עכשיו מסכנות

הצרות שלי.

כי עכשו לצרות

יש צרות בגללי!

בתים נבחרים מתוך "יש לי צרות, אבל לא כאלה" של דוקטור סוס. (עברית לאה נאור). וחבל שלא הבאתי לכם את הציורים המקסימים.

אחותי (גיל 30) קנתה לי את הספר הזה ליום ההולדת. היא אמרה שזה הזכיר לה אותי, בחור צעיר מכפר קליפר (לא שם הכפר שאני גר בו הוא לא קליפר), שיש לו הרבה צרות במסעותיו בעולם. ושבכל מקום יש צרות (לפחות לא כאלו) וצריך רק לדעת לעשות לצרות שלך צרות במקום לסבול מהן...

ולא, המסר של "הכל ניתן לתיקון בעזרת מקל מצויין" הוא לא מאוד חינוכי.

הפוסט הזה הוא אחד מהדברים שקולטים בשלוש וחצי בלילה, כשאתה שוכב במיטה, רואה תוכניות בגרמנית ומשתעל למוות. אני מנסה לסדר את המחשבות ולהסביר, בעיקר לעצמי, אבל זה עדיין יכול לצאת כמו בלבולי שכל בלתי מובנים.

כאשר אדם נתקל בבעיה, הוא חושב בראש ומנסה למצוא פתרון. אבל הבעיה היא שלבעיה סבוכה, משהו שנתפס בעניינו כבלתי הגיוני, אין פתרון שנוכל להחשיב כהגיוני בעיניים רגילות.

מבלבל, אני יודע. ניקח לדוגמא את אלברט איינשטיין. לפני זמנו היו שלל תופעות ביקום שנראו כמוזרות. למשל למה אור שחולף ליד כוכב משתנה? האור נראה כאילו הוא זז מהמקום. איך זה יכול לקרות? לא מצאו לזה שום פתרון הגיוני בכלים שהיו למדענים בזמנו. עד שהגיע איינשטיין, התלמיד החלמן, הלא ממושמע, שלמד לדבר מאוחר ושחשבו שהוא דיסלקט או אף מפגר. כלומר איינשטין, לא עבר את החינוך הרגיל, אלא יצר את הדרך לעצמו ולא למד את התיאוריות הרגילות. בגלל זה לא הוא לא התייחס לקבועים שמדענים קודמים קבעו. הוא פקפק בהכל ובדק אותו. הוא חשב על תיאוריה, תיאוריית היחסות, שעיקרה ששום דבר לא קבוע אלא קשור אחד בשני. כלומר המהירות, הכבידה והזמן קשורים זה בזה. כוח המשיכה של הכוכב משך אליו את האור ושינה את מסלולו. אולי היום זה נראה הגיוני (לא ממש למי שלא ממש מתעמק בפיזיקה), אבל זה היה קונספט פורץ דרך בשנת 1905. התיאוריות שלו התחילו להתקבל רק בליקוי חמה של 1919 שהוכיח את טענותיו. עד השנים האחרונות חלקים בתיאוריות שלו היו בויכוחים. דברים כמו מסע בזמן ופרדוקס התאומים, עד היום לא מובנים לחלוטין.

איינשטין לחלוטין לא היה סטנדרטי, מיננסטימי או בן אדם רגיל. ילדות מיוחדת, אופי רגזן ובלתי מתפשר ופציפיזם (למרות שתכננן את פצצת האטום). רק בגלל שהיה כזה הוא יכל להגיע לכאלו תיאוריות מהפכניות ו"מופרכות" בעיני הזמן ההוא.

את המחשבה האנושית צריך לדמיין בתור כביש. אם תיסע במסלול הנוח והישר אתה תגיע בדיוק לאותה נקודה שהגיעו מי שסלל את הכביש הזה. כלומר לא תגיע לשום קונספט חדש, שום תגלית.

רק אם תפקפק בנתיבים, בקבועים ובחוקים שקבעו מי שעבר לפניך, ותרד לשוליים, תגיע למשהו חדש. אין ספק שאינשטיין היה בשוליים המחשבתיים, הרי הוא לא היה רגיל בשום צורה. לא היה ילד רגיל, לא למד רגיל, לא חיי רגיל ולכן גם היו לו תיאוריות לא רגילות ובמקרה שלו גאוניות.

מה קורה מהבחינה הזאת בפילוסופיה. אתה שוכב על הגב ומנסה להבין את משמעות החיים. אבל אם תמשיך באחד מהנתיבים שמולך אתה לא תגיע לתשובה מקורית, תשובה חדשה שתספק אותך. נתיב אחד יטען שמה שאתה צריך זה להאמין באל ולשרת אותו. נתיב אחר יגיד להקים משפחה וקריירה. נתיב שלישי יטען שהתשובה היא לחיות בכיף לעשות מה שבא לך ולא לדפוק חשבון. אבל מה אם אתה לא מסכים עם אף אחד מהנתיבים. הרי אתה צריך לפקפק בכל מה שאתה מחשיב כקבוע. אלוהים קיים או לא? למה החוקים של החברה? אהבה מהי? מה אדם מחפש בסוף? מהם היצרים שמניעים אותנו?

איזה פלא, זה בדיוק השאלות שניטשה (פרידריך ניטשה) שאל. ניטשה היה פילוסוף למרבה הדמיון חיי בגרמניה ומת קצת לפני אותה תקופה שאיינשטיין פרסם את התיאוריה שלו. נטשה על רגל אחת, פקפק בהכל.

הוא סירב לנסוע בנתיב המרכזי. הוא טען שאין אלוהים, החברה יצרה אותו כדי לדכאות את היצרים של האנשים. כך נחלשים החזקים בגלל חמלה לחלשים. אנשים צריכים לחיות בלי החוקים והתקנות של החברה ואלוהים. חופשיים לעשות את מה שהם רוצים. כאן נכנסים בעיות כמו; מה בעצם מונע ממני ללכת ברחוב ולרצוח אנשים, הרי אין אלוהים שיעניש אותי ואין עולם הבא. לכן החוקים של החברה הם ריקים מתוכן.

אלו תיאוריות מעוררות מחלוקת בזמנו ובזמנינו ואין ספק שניטשה סטה מהנתיב. ניטשה סטה, הגיע לשוליים ובגיל 45 נפל לתעלת הניקוז שמעבר לשוליים. זה מה שקורה שסוטים יותר מידי מהנתיב. הוא הלך ברחוב בטורינו ומשהו התקצר בראש. מהיום הזה ועד מותו הוא לא חזר לשפיותו. זה לא מפתיע בהתחשב שהתיאוריה שלו (בערך) מבטלת את הכל. אז מה נשאר בעצם ולמה לחיות. אחרי יותר מידי שנים ששואלים את זה משהו נדפק בראש.

כמו רבים וטובים לפניו ואחריו הוא יצר שאלות והגיע למצב שאין לו תשובות. הוא כבר היה רחוק מידי מנתיב השפיות בשלב הזה והשתגע. לא שאני פסיכיאטר, אבל ממה שאני יודע זה די נכון להרבה מהאנשים בבתי משוגעים שלא הגיעו בגלל טראומות.

אז יש לנו את מרכז הכביש שהוא השפיות, המיינסטריים. שם לא תגיע לשום דבר מיוחד חוץ מלהמציא מתכון לעוגיות למיקרו. יש את השוליים שהם האנשים המוזרים שהולכים בנינו, עם המנהגים המוזרים והמחשבות המיוחדות, הם יכולים להגיע לקונספטים מיוחדים אבל תמיד נמצאים בסיכון שליפול לתעלה שמעבר לשוליים, תעלת האי-שפיות. מה שאירוני, זה שרק משם, מחוץ לחברה ולסטנדרטים המחשבתיים שלנו, אפשר להבין ולקלוט הרבה יותר. רק אז שכבר מאוחר מידי.

דוגמאות לא חסרות, תחשבו על מי שמוגדר בהיסטוריה כגאון, כולם אקסצנטרים על גבול המשוגעים. זה בולט במיוחד באומנות. בשביל ליצור יצירות חדשניות ונועזות אתה לא יכול ללכת עם הזרם. וינסנט ון גוך, לא הקפיד על החוקים האימפרסיוניסטים הנוקשים של תקופתו. הוא פשוט לא צייר כמו שציירו אימפרסיוניזם של זמנו. הוא יצר ציורים משונים ולא הצליח למכור אותם בחייו. עד שיום אחד ניסה לרצוח את גוגן (הצייר ושותפו לדירה), חתך את האוזן של עצמו, התאשפז בבית משוגעים והתאבד. רק לאחר מותו גילו את גאוניותו.

ואז אני, שוכב על הגב וחושב. אני לא מגיע לשום פריצות דרך פילוסופיות וגם לא לקונספט חדש. אבל התוצאה שאחרי כל סבב התפלצפות פילוסופי שלי עם עצמי אני יוצא בדיכאון. האם זה שאני אמשיך לחשוב, לחקור ולדחוף את עצמי לשאול שאלות שאין לי תשובה אליהם יביא אותי בסופו של דבר על התעלה? או שדווקא אני אשרוד לזיגזוג מוצלח על השוליים?

הרי אני מכיר בחורה מהתיכון שהפילה על עצמה יותר מידי מבעיות העולם עד שניסתה להתאבד ואושפזה. נזכרתי בה כשראיתי את התוכנית "הפיצוחיה" שבה בחור מספר בדיוק על אותו הדבר. איך הוא שאל את עצמו יותר מידי שאלות, עד שניגש בעצמו לבית משוגעים רק כדי להרגיע את המחשבות שלא יכל איתן עוד.

בברכת, שנגלה את משמעות החיים ויותר חשוב, בריאות נפשית טובה.

 נ.ב. מחר צבא, די עם הזנות הזאתי של לשבת בבית ולהיות חולה.

עד היום שמעתי אין ספור סיפורים קטנים על החיים בצל הנאצים מסבא שלי. סיפורים ממחנות העבודה, סיפורים מהמחבואים הקטנטנים, סיפורים מהרחובות ההרוסים וסיפורים וניסים. אבל רק עכשיו גיליתי, דרך אמא שלי, את פרטי הבריחה מהנאצים.

את רוב הזמן הוא העביר במחנות העבודה. לקראת סוף המלחמה כשהרוסים לוחצים ממזרח, המחנה פורק והתחילה צעדת המוות מערבה. בקור וברעב. אחרי כמה ימים של צעדה הוא הבין שככה הוא לא ישרוד אפילו עוד כמה ימים. מה שחדש לי זה, שהוא החליט לברוח, ביום ה21 במרץ 1944 . בדיוק ביום הזה הוא ברח מצעדת המוות ליערות.

מה שמשך את צומת ליבי זה העובדה שה21 במרץ הוא יום השוויון האביבי. כלומר היום שבו הלילה והיום הם בדיוק באותו האורך, 12 שעות. חג פגאני שכזה, אחד מארבעה כל שנה, היום האורך בשנה בקיץ, הקצר בחורף והשווה בסתיו ובאביב. בתקופות עתיקות היה נחגג היום בהילולות גדולות, כיום בחבורות מוזרות שמדליקות מדורות, רוקדות ושרות שירים מוזרים בפארק הירקון.

לא יודע למה, יש בזה משהו שמצא חן בעיני, מעין מעגל החיים שתפור בטבע העתיק. פגאני שכמוני (?!) או סתם מעגל החיים מ"מלך האריות"...

זה היה הפוסט המתוכנן, אבל אם כבר התחלתי, אז אמשיך בתמצות: הוא פגש ביערות עוד ארבעה ניצולים. ביחד הם ניסו לשרוד. אבל ביערות אין שום דבר לאכול וכשהם ניסו להשיג אוכל הם נתפסו. ברחו שוב ומאז ועד סוף המלחמה עבד בשביל פולנים בתפירה בתמורת אוכל ולינה, כאשר רוב הפעמים הם לא ידעו שהוא יהודי. ככה עד לסוף המלחמה.

אם כבר דיברתי על מעגלים; היה מעסיק שגילה שסבי הוא יהודי ורצה להרוג אותו, סבא שלי שמע על זה מראש והספיק לברוח. לאחר סוף המלחמה, כאשר סבא עשה את הדרך לאיטליה, הוא פגש בגרמניה את אותו המעסיק. המעסיק הפולני שהיה מסודר כלכלי איבד את הכול כשהסובייטים הגיעו והחרימו. פתאום המעסיק נזכר בזמנים "הטובים", באיך שהוא "עזר" לו ובכמה הם היו חברים טובים. מתרפס לפני פליט חסר כל בבקשה לקצת אוכל. סבא שלי התעלם ופשוט המשיך ללכת בדרך לפלסטינה.

דבר אחרון, במחנה המעבר באיטליה, כאשר הוא חיכה ארוכות לספינה שתיקח אותו לארץ ישראל הוא פגש את אשתו לעתיד, סבתי. ביחד הם עלו ארצה, ירדו לחוף ליד קיבוץ יגור רק כדי לחוות את השבת השחורה מידי הבריטים (מעגל! מעגל! מצאתי עוד מעגל!). הם הצליחו להסתתר ולהישאר בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר.

אני למדתי, בתקווה שגם אתם למדתם; תפתחו ספר היסטוריה, או פשוט תקשיבו לסבא...

ערב יום השואה 2004