כינוי:
בת: 37
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוקטובר 2013
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2013
בשורות טובות
היי,
היה לי היום מבחן שחיה בשלוש סגנונות, על מנת להתקבל ללימודי תעודה של הידרותרפיה. את המבחן הקודם, שהיה לפני חודש, לא עברתי.
בחודש האחרון לקחתי שיעורי שחיה שעלו לי המון כסף - 150 שקל לחצי שעה. לקחתי תשעה שיעורים אז זה יוצא 1350. פיטרו אותי במקרה יומיים אחרי המבחן הקודם ולכן התקשיתי לממן את שיעורי השחייה. גם לא חיפשתי עבודה, כי לא ידעתי אם לחפש משרה חלקית או מלאה.
בנוסף לכל זה, אימא שלי עברה ניתוח בראש ואני לא יכולתי להיות איתה כל הזמן בירושלים, אלא הייתי צריכה לנסוע למרכז, כי אומנם לא הייתה לי שם עבודה, אבל כן היו לי שיעורי שחיה (וגם רופאת שיניים, פסיכולוגית ושיעורי פילטיס).
הייתי לחוצה אימים. ידעתי שאני חייבת להתקבל היום, בין השאר כי הלימודים מתחילים בשבוע הבא, אז לא תהיה לי הזדמנות להתקבל למשהו אחר. זה הסיכוי האחרון להתחיל ללמוד השנה ואם לא - רק בעוד שנה שלמה.
הגעתי שעה לפני הזמן. נכנסתי לחדר ושמעתי את ההסברים שכבר שמעתי, בפעם הקודמת שהייתי. כשהגעתי, ההסברים היו בסיומם. ספרתי כמה אנשים יש בחדר והיו תשעה. ואז הראיונות התחילו. יצאתי מהחדר, כי עברתי את הראיון בפעם הקודמת. ישבתי שם במסדרון והקשבתי לקולות מהחדר שהיו מורכבים מכך שכל אחד בחדר סיפר על עצמו בכמה משפטים. ספרתי על האצבעות כמה אנשים כבר דיברו. ידעתי שאחרי שידברו כל התשעה - נעבור לבריכה למבחן שחיה. בזמן שישבתי שם, הגיעו עוד בנות שזכרתי מהפעם הקודמת שהגיעו להיבחן שוב. דיברנו. הן נחמדות. ואז הראיונות הסתיימו וכולנו יצאנו מהבניין וחצינו את הדשא לבריכה, שם החלפנו לבגדי ים במלתחות.
כמו בפעם הקודמת, ביקשו מאיתנו לשחות, כל פעם ארבעה אנשים. לא רציתי להיות ראשונה. עמדתי שם ובחנתי את האחרים. ואז הגיע תורי. נשמתי עמוק והיטבתי את כובע הים על ראשי והידקתי את המשקפת לעיניי. נכנסתי למים. התחלתי לשחות כמו שמורת השחייה לימדה אותי. קצת הלחיץ אותי שהאחרים עוקפים אותי בהרבה, אבל הזכרתי לעצמי שזו לא תחרות ושאני בכלל לא נמדדת על זמן, אלא על ידיעת התנועות והנשימות. החלטתי להתעלם מהם ולהתרכז רק בשחייה של עצמי. כמו שביקשו, עשיתי שתי בריכות שחיית חזה, שתי בריכות חתירה ושתי בריכות גב.
כשסיימתי, זה שהעביר את הבחינה אמר שהוא זוכר אותי ושכל הכבוד לי על ההתקדמות האדירה שהגעתי אליה בחודש האחרון. הוא העיר לי משהו על זה שאני משתהה יותר מדי זמן בין תנועה לתנועה בשחיית גב וגם על כך שזרועותיי לא מספיק ישרות, אבל קיבל אותי. יש בנות שהתקבלו על תנאי שישתפרו עד תחילת הלימודים, אבל אני התקבלתי אפילו לא על תנאי.
אחזור על דבריי, אבל הפעם בנימה הראויה: התקבלתי ללימודים!!!! התקבלתי!!!! יאייי!!!!! מדהים!!!! זה שקרעתי את התחת נשא פרי!!!!!!!! יאיייי!!!!! כל ההקרבות והכספים היו שווים את זה!!! אני מאושרת!!!! בשבוע הבא אני חוזרת להיות סטודנטית, אבל הפעם למשהו שייתן לי מקצוע!!!!! יאייי!!!!
קפצתי מהתרגשות, חיבקתי בנות שבקושי ידעתי את שמן, דילגתי. הייתי ממש באופוריה. ואז התארגנתי ונסעתי בחזרה לדירה, כולי אושר.
לא יכולתי להתקשר לאף אחד, כי הפלאפון שלי היה בירושלים. יום לפני הייתי בירושלים, כי ביקרתי את אימא שלי בבית חולים. אבא שלי הסיע אותי לתחנה המרכזית ומסתבר שהפלאפון שלי נפל מהתיק באוטו. גיליתי את זה במהלך הנסיעה הבינעירונית למרכז. ביקשתי ממישהו באוטובוס שיחה. המספר היחיד עליי אדמות שאני יודעת בעל פה זה המספר של הבית של ההורים שלי. אני לא זוכרת את מספרי הניידים של ההורים שלי, של אחיותיי, של חבריי ושל אף אחד בעולם, מלבד את מספר הנייד שלי. בקיצור, התקשרתי לבית של ההורים ואבא ענה לי ושאלתי אותו אם הפלאפון ברכב. הוא בדק ואמר שכן. יותר מאוחר התקשרתי אליו מהפלאפון של אף-פחוס השותף שלי וביקשתי ממנו שיתן לי מספרים חשובים מהזיכרון של הפלאפון. אבא אמר שהוא לא יודע לעשות את זה וגם שהוא בדיוק אוכל. הוא אמר שאחותי תגיע הביתה בערך שעה לאחר מכן ותתקשר אליי למספר של אף פחוס. היא התקשרה לאף פחוס רק בערב ואני הייתי בשיעור שחיה, אז היא אמרה לאף פחוס להגיד לי להתקשר לאבא. חבל שהיא לא חשבה על זה שאני לא יודעת את המספר של אבא! מכיוון שגם אין לי מחשב משלי בדירה - נתקעתי בלי יכולת לתקשר עם העולם. התקשרתי שוב ושוב למספר של אחותי (היה לי אותו כי היא התקשרה לאף פחוס), אבל היא כבר חזרה לצבא וסגרה את הפלאפון, התקשרתי שוב ושוב למספר של הבית, אבל אף אחד לא ענה לי, כי אף אחד לא היה בבית. פרסמתי בפייסבוק, דרך המחשב של אף פחוס, שאפשר לתפוס אותי בטלפון של אף פחוס.
היום אחרי המבחן הגעתי לדירה, צרחתי לאף פחוס באוזן שהתקבלתי וביקשתי ממנו להשתמש במחשב שלו כדי לכתוב סטטוס מאושר על זה שהתקבלתי.
הייתי מודאגת מכך שאין לי דרך ליצור קשר עם ג'ינג'ית חברתי. ג'ינג'ית בדיוק כעסה עליי לפני כמה ימים שאני תמיד מבטלת לה ברגע האחרון. חיפשנו יום להפגש ולא מצאנו שום יום ששתינו יכולות, מלבד יום רביעי שג'ינג'ית אמרה שתעשה מאמצים לשנות סידורים, כדי לפנות לי זמן. פחדתי שהיא תשנה את הסידורים שלה ואז תתקשר אליי ואני לא אענה לה. התקשרתי שוב ושוב לבית ההורים, כדי שאבא יתן לי את המספר שלה, אבל אף אחד לא ענה לי ואז היה לי רעיון גאוני, שאני בשוק שלא חשבתי עליו קודם וזה שלא חשבתי עליו קודם רק מראה כמה אנחנו חיים בשנת 2013. ג'ינג'ית גרה חמש דקות הליכה ממני. פשוט הלכתי אליה ודפקתי בדלת. היא הייתה בבית ופתחה לי. כמה גאוני ופשוט.
בבית של ג'ינג'ית ישבנו ודיברנו והיה נורא נחמד. בין השאר סיפרתי לה מה ש-א סיפר לי, שמפורט בפוסט הקודם, על כך שיש אנשים בחברת האשראי בה עבדתי ובה ג'ינג'ית ו-א עדיין עובדים - שלועגים לי מאחוריי גבי. ג'ינג'ית אמרה שלא נתקלה בזה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא נוהגת לדבר עם אנשים בעבודה על שום דבר, אבל אמרה שהיא מבינה מאיפה הלעג מגיע. היא אמרה שזה ששמתי זין על העבודה - דפק לא רק את המנהלים שלי, אלא גם את נציגי השירות, שעבדו באותה עבודה כמוני. כשניתקתי ללקוח בפרצוף או כשהבטחתי לזכות לקוח ולא עשיתי זאת - הלקוח התקשר שוב, הגיע לנציג אחר וצרח עליו. מן הסתם הנציגים האחרים כעסו עליי. ועוד דבר שג'ינג'ית אמרה זה שהלקוחות חופרים מספיק ולכן בהפסקות הרבה נציגי שירות רוצים לשבת בשקט, אז מה הפלא שהפריע להם שחפרתי להם. היא לא אמרה את זה בקטע מגעיל, אלא רק מתוך אהבה ודאגה אליי, כדי שאלמד לשפר דרכיי במקום העבודה הבא שאעבוד בו. הודיתי לה.
מהפלאפון של ג'ינג'ית התקשרתי ל-א, כי פתאום קלטתי שיש לה את המספר. א מאד שמח בשבילי. קבענו שניפגש בשבוע הבא.
בערך שעה אחרי שהגעתי לג'ינג'ית - חזרתי לדירה שלי. אף פחוס אמר לי שאנג'ל ידידי התקשר. דיברתי עם אנג'ל, שמאד שמח בשבילי שהתקבלתי (הוא קרא בפייסבוק). אמרתי לו שאני נוסעת לירושלים מהיום עד מוצ"ש והוא הציע לי להיפגש היום בערב לחגוג את הקבלה שלי ללימודים (הוא גר בירושלים). קבענו.
התארגנתי ואז נסעתי לירושלים. אגב, היה סיוט. לקח לי שעתיים וחצי בשלושה אוטובוסים. זה מעצבן במיוחד כי זה היה לוקח לי פחות משעה, אם הייתי נוסעת ברכב. זה קשה לי, כי לאחרונה אני המון המון המון באוטובוסים. אתמול, למשל, הייתי בשמונה אוטובוסים (שני אוטובוסים מבית ההורים לבית החולים, משם אבא שלי הסיע אותי לתחנה המרכזית ואם לא היה מסיע הייתי צריכה לקחת אוטובוס ורכבת, משם אוטובוס למרכז, משם אוטובוס פנימי לדירה שלי. אחרי כמה שעות אוטובוס לפסיכולוגית, משם אוטובוס לשיעור שחיה ומשם אוטובוס חזרה לדירה).
כשהגעתי לבית ההורים - ראיתי את הפלאפון משוש לבי על השולחן. לא יאומן כמה הפרידה ממנו ליממה וחצי הייתה לי קשה. מיד חזרתי למי שהתקשר אליי בזמן הזה. גם התקשרתי לאימא, שלשמחתי האדירה אמרה לי שהיא משתחררת מחר מבית החולים. יאיי!!! עוד בשורות טובות!!!
מה שכן, אימא תצטרך עזרה רבה. היא נפגשה אתמול עם עובדת סוציאלית שאמרה לה שבשלושה חודשים הקרובים אסור לה להתכופף בכלל, אפילו לא כדי לקשור את השרוך בנעל, כי אם תתכופף - המוח שלה עלול לזוז (!!!!!!!) ואסור לה להרים שום דבר שכבד כמו סיר, כי היא עלולה להפוך לצמח (!!!!!). נשבעתי לעצמי שאעזור לה כמה שיותר, אבל אני מודאגת, כי כל חמשת ילדיה של אימא שלי, כולל אותי, לא גרים בירושלים, אז לא יהיה לי מי שיעזור לה בימי חול, אלא רק בסופי שבוע. אבא הרי עובד. אני אעשה כל מה שאפשר כדי לבדוק איך אפשר לשפר את המצב.
אחרי שסיימתי עם כל הטלפונים - הלכתי למחשב לכתוב את הפוסט הזה. תוך כדי הפוסט מורת השחייה שלי התקשרה אליי ואני עבדתי עליה שלא עברתי וכשהיא נבהלה - הודיתי שעברתי והודיתי לה מקרב לב. גם קבענו שיעור שחיה אחד נוסף, כי נזכרתי שזה שהעביר את המבחן, אמר שיש עוד מקום לשיפור.
וזהו. עכשיו אני צריכה לסיים כדי להתארגן ולצאת להיפגש עם אנג'ל כפרעליו.
שיהיו רק בשורות טובות בעזרת השם.
שלכם,
נונה.
| |
|