היי,

הייתי בירושלים, בבית ההורים, מרביעי בערב עד מוצ"ש. עזרתי לאימא, שהשתחררה ביום חמישי מבית החולים וגם נחתי ואכלתי כמות אוכל שמספיקה לגדוד. ככה זה כשנמצאים אצל ההורים. אגב, אימא ואני זרקנו בסודי-סודות ובשקט-בשקט טונות של אוכל מקולקל שכלל בעיקר גבינות שפג תוקפם לפני יותר מחודש וירקות שממש הרקיבו מרוב שעמדו הרבה זמן במקרר. אבא שלי לא מרשה לזרוק אוכל.

התקרבתי מאד לאימא בסופשבוע הזה. יצא לנו לבלות ביחד הרבה, שיחקנו שש בש וראינו טליויזיה וניהלנו המון שיחות נפש. שיחה שלא הייתה שיחת נפש, אלא שיחה קשה וטכנית, הייתה שכר הלימוד שלי. 13,500 להידרורתפיה ו5,000 להדרכת שחייה. יש לי פטור משכר לימוד אם אני לומדת לתואר, אבל אלה לא תארים אלא תעודות. אבא ואימא יצטרכו לשלם.

הם גם משלמים 640 שקל בחודש על הפסיכולוגית שלי וגם עומדים לשלם על הפסיכיאטר שאני עומדת לפגוש. היות ששכר הדירה שלי הוא 1900+בערך 500 שקל על החשבונות והיות שגם כשעבדתי כל יום - לא עמדתי בזה בלי לבקש כסף מההורים פה ושם, אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה יצטרכו לעזור לי כשאעבוד כעת רק במשרה חלקית. כל כך לא נעים לי מהם. אבל אין ברירה אלא להיעזר. נדרתי נדר שאבזבז על מותרות כמה שפחות ושאשתדל לעבוד כמה שהלימודים יאפשרו לי.

במוצ"ש התארגנתי ואבא הסיע אותי לתחנה המרכזית. עליתי על האוטובוס שיצא ב21 מהתחנה המרכזית לכיוון רמת גן. ליתר דיוק זה האוטובוס לבני ברק, אבל אני יורדת ברמת גן. הנסיעה שבדרך כלל לוקחת 40 דקות - לקחה כמעט שלוש שעות. כאמור, עליתי על האוטובוס ב21 וירדתי ממנו ב23.50. זה היה סיוט. במשך שעתיים ורבע מתוך הזמן הזה האוטובוס עמד במקום בלי לזוז סנטימטר. הייתה תאונה וחסמו את הכביש. ישבתי שם כשמלא תינוקות צורחים מסביבי ומלא חרדים שופטים אותי במבטם והתפוצצתי לפיפי.

כשהגעתי סופסוף למסוף אלוף שדה ב23.50 - גיליתי שהאוטובוס הפנימי האחרון לביתי עבר ב23.45. מכיוון שפספסתי בחמש דקות - לא הייתה לי ברירה אלא לקחת מונית ספיישל, שאין לי כסף לשלם. הלכתי לכביש הראשי וניסיתי לתפוס מונית ללא הצלחה ואז לפתע עצר רכב פרטי בו אישה מאד מבוגרת וגבר צעיר. הם שאלו אם אני צריכה טרמפ ועניתי שכן ושאלתי אם הם מגיעים לגבעתיים. מסתבר שכן. הבחור הסיע את האישה, שמסתבר שהיא דודתו לביתה, שמסתבר שנמצא קרוב מאד לביתי ואז הסיע אותי עד פתח הבניין שלי. הודיתי לו מאד ויצאתי מהרכב.

כעבור רגע הוא קרא לי בחזרה ולהפתעתי שאל אם אפשר להזמין אותי לקפה באותו רגע. מופתעת, שאלתי לשמו והוא ענה ואני אמרתי את שמי ואז שאלתי לגילו והוא אמר:"שלושים" ואז השתהה בערך חצי דקה ואז הוסיף:"וחמש." שאלתי למה הוא מזמין אותי לקפה והוא אמר שאני נראית לו חמודה. הסכמתי להצעתו,אבל שאלתי אם זה בסדר שאעלה רגע הביתה לשים את התיק. הוא אמר שכן ושהוא מחכה. עליתי, פרקתי את האוכל מהתיק למקרר וזרקתי את הגבנ"ץ שהתקלקלה, עשיתי סופסוף פיפי, שטפתי פנים והעברתי מתיק הגב את הארנק והפלאפון לתיק קטן ואז ירדתי לרחוב. הוא לא היה שם. כנראה השתהיתי יותר מדי ולכן הוא חשב שאני לא מתכוונת לחזור. הוא בטח חשב שסתם עבדתי עליו כשאמרתי שאני רק עולה לשים את התיק. 

בכל מקרה, החלטתי שאם אני כבר מחוץ לבניין ועם ארנק ופלאפון -אקפוץ לפיצוציה לקנות לי טבק וגחלים לנרגילה. הלכתי לפיצוציה ברחוב הסמוך, קניתי טבק, גחלים וקולה זירו וחזרתי הביתה. כשעמדתי לפתוח את דלת הדירה - גיליתי שאין עליי מפתח. מסתבר ששכחתי אותו בדירה כשנכנסתי לרגע לפרוק את תיק הגב. הדלת ננעלת כשטורקים אותה ולכן הייתה נעולה. התקשרתי לאף פחוס, מתה מפחד שהוא בבית הוריו בצפון, כי כשהוא נוסע אליהם אז הוא חוזר רק בימי ראשון ולא במוצ"ש. למזלי אף פחוס היה במרכז, בתל אביב, אצל חבר שלו ואמר שהוא עוד מעט חוזר.

חיכיתי לו בחדר מדרגות. הייתי עייפה מאד. ממש מותשת אחרי הנסיעה של הכמעט שלוש שעות. כאב לי הגוף ממחזור, כאבה לי האוזן מהעקירה של השן בינה, היה לי קר, האור בחדר מדרגות כל רגע נכבה. דיברתי קצת עם אנג'ל בפלאפון ואז גם הבטרייה נגמרה לי, אז לא ידעתי מה השעה וכמה זמן עבר ולא הייתה לי דרך לתקשר עם העולם. ישבתי על הרצפה הקפואה ופה ושם שתיתי מהקולה. וריחמתי על עצמי. כמעט נרדמתי שם מרוב עייפות. 

אחרי בערך שעה (גיליתי שזה היה שעה אחר כך כשהטענתי את הפלאפון), אף פחוס הגיע ופתח לי. עישנתי קצת נרגילה, החלפתי לפיז'מה ופחות או יותר איבדתי את ההכרה במיטה.

רגע לפני שנרדמתי, חשבתי על מה שאנג'ל אמר לי בטלפון. כשאנג'ל שמע שהסכמתי לצאת עם הבחור מהרכב - הוא שאל אם אני לא יוצאת עם א. ואמרתי לו שאני לא יודעת. אני לא אומרת שלא. אני רק אומרת שאני לא יודעת. וזה מוזר. כי בדרך כלל יודעים כשיוצאים עם מישהו. ואנג'ל אמר לי שכל בחורה נורמלית לא הייתה שואלת את א אם הם יוצאים, אלא פשוט מודיעה לו שהיא רוצה דייטינג, כהגדרת אנג'ל ושאם א לא מוכן לדייטינג - להגיד לו "יאללה ביי."

והיום קמתי משינה ומיד עטתי על הטלפון. היו מקומות עבודה ששלחתי להם קורות חיים ביום חמישי ועכשיו התקשרו אליי כשישנתי אז חזרתי אליהם. הייתה הצעת עבודה, ממקום שבכלל לא זכרתי ששלחתי אליו קורות חיים, שהעבודה בו קשורה לחתיכת בולבולים. כן כן. מה ששמעתם (קראתם). מדובר על ילדים, בני 5-10, שהוצאו מביתם בצו בית משפט (לא כי הם לא בסדר, אלא כי הוריהם לא בסדר) ונמצאים כעת במשפחות אומנה. העבודה היא חונכות שמזכירה פר"ח שזה לעזור להם בשיעורי בית, לבלות איתם, ללכת איתם לסרט וכו', אבל במקביל גם לעודד אותם ולדבר איתם על זה שעומדים למול אותם. האיש שהתקשר עליי אמר:"והם רואים בי את האיש הרע בסיפור הזה. את יכולה לנחש למה?" ואני העזתי ואמרתי:"כי אתה  רוצה לחתוך להם איבר?" והוא ענה:"כי אני מוהל. אני זה שמבצע בהם את המילה." כן כן. מדובר ברב חותך בולבולים. השכר בעבודה הזו הוא 50 שקל לשעה, שזה כפול ממה שכל מקום אחר הציע לי. כל חונכות היא בין ארבע לשמונה שעות בשבוע ואני יכולה לקחת כמה חונכויות שאני רוצה. המוהל רצה להסביר לי על התהליך שלפני חתיכת הבולבול, אבל היה צורך להיות מול מחשב ואין לי מחשב בדירה אז אמרתי לו שאחזור אליו היום כשאהיה מול מחשב. לא נראה לי שאלך על זה.

מקום העבודה השני שדיברתי איתו זו עבודה בשירות לקוחות. אם הבנתי נכון, מסתבר שיש מכשיר או משהו כזה שמחברים לפלאפון וזה נותן שיחות בזול לחו"ל. אם הבנתי נכון, העבודה היא נטו בשירות לקוחות, כמו שאני אוהבת, כי אני שונאת שדוחפים מכירות לשירות לקוחות ושהיא להסביר לאנשים שכבר רכשו את זה - איך מתפעלים את זה. העבודה היא שמונה שעות ביום, מינימום שלוש משמרות בשבוע והשכר הוא 24 לשעה+בונוסים. נשמע נחמד. קבענו ראיון עבודה למחר.

המקום השלישי שהתקשרתי אליו זה מכון הפילטיס שלי, שבשבוע שעבר שאלתי אותם אם הם צריכים עובדים והם אמרו שמחפשים בנות להיות פקידות קבלה, שזה נשמע לי נורא נחמד ונורא מתאים לי, כי זה לקוחות, אבל לא חופרים כמו בחברת אשראי. אולי יש משהו שלא חשבתי עליו, אבל נראה לי שזה רק לענות לכאלה שמתקשרות ורוצות לעשות מנוי, או להודיע שהן באות לשיעור ולרשום כשמישהי מגיעה לשיעור וכאלה. בכל מקרה, שלחתי להם קורות חיים כבר לפני שבוע ולא קיבלתי תשובה, אז התקשרתי שוב היום. מסתבר שהם לא קיבלו, אז שלחתי שוב.

הבחורה הבאה שדיברתי איתה הציעה לי עבודה רק ליום שלישי הקרוב, לשמונה שעות, להתקשר לאנשים ולהגיד להם ללכת להצביע. השכר קצת אכזב אותי. רק 24 שקל לשעה. ציפיתי לסכום יותר גבוה לעבודה חד פעמית, אבל כמובן שהסכמתי, כי אני צריכה כל גרוש וסיכמנו שמחר אקפוץ לחתום על טופס 101 ומחרתיים אתייצב לעבודה.

הטלפון הבא לא היה בנוגע לעבודה, אלא ללימודים. התקשרתי למכללה בה אני מתחילה ללמוד בע"ה ביום רביעי, כדי להירשם. אחרי עשר דקות המתנה, ענתה לי נציגת שירות שרק שמעה שאני רוצה להתחיל ללמוד הידרותרפיה ומיד אמרה שהיא מקשרת אותי ליועצת לימודים. חיכיתי ליועצת לימודים עד שהיא ענתה וכשהיא שמעה שאני רוצה להתחיל ללמוד הידרותרפיה, אמרה שתקשר אותי למזכירות, שיקשרו אותי למדור שכר לימוד. חיכיתי למזכירות 10 דקות ואז השיחה התנתקה לי בפרצוף. כעבור רגע התקשרה אליי יועצת הלימודים שאמרה שתקשר אותי ישירות לשכר לימוד. היא קישרה ואני חיכיתי 20 דקות על הקו עד שהתייאשתי וניתקתי. נראה שאין מנוס מלגשת לשם מחר. לא נורא. זה גם יעשה לי טוב מהבחינה הזו שלא אדרוך שם בפעם הראשונה כשאתחיל ללמוד שם.

אחר כך התקשרתי למרפאה של הפסיכיאטר שהייתי אמורה לפגוש ביום רביעי הקרוב, כדי לדחות את הפגישה. הפגישה נופלת על היום הראשון ללימודים שלי ואני לא מוכנה לכך, כי הסבירו לנו שאסור להחמיץ לעולם את הלימודים בימי רביעי, כי בניגוד לשיעור הומני שאפשר לבקש ממישהו לשלוח לי מחברת במייל בלחיצת כפתור - פה מדובר על לימודים בתוך המים ולכן אין דרך להשלים אותם מלבד ללכת למכללה אחרת. כבר קרה שאנשים נאלצו לנסוע לצפון ואני לא מוכנה לכך.

במרפאה שיגעו אותי עם לחיצות על מקשים וזמני המתנה והקלטות חוזרות ולזרוק אותי מאחד לשני. בסוף נמאס לי והתקשרתי לנייד של הפסיכיאטר, שהיה ממש נחמד אליי ואמר שהוא עסוק כרגע, אבל שיבקש מהמזכירה שלו לחזור אליי באותו יום. היא באמת חזרה, כשהייתי בשירותים, אז היא השאירה לי הודעה שתנסה שוב במהלך היום או מחר.

אחר כך קפצתי לרופאת שיניים ולסופר ואז חזרתי לדירה לאכול. אחר כך שמתי פעמיי אל דורה חברתי ובביתה אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה. יש לה אינטרנט רמון, שיש לו נטייה למחוק דברים שקשורים לחסידות, אם הבנתם למה התכוונתי, אבל הפעם הייתי ילדה טובה ולא כתבתי על זה.

אגב, באמצע כתיבת הפוסט בוריס התקשר אליי וסיפרתי לו בגדול כל מה שכתוב בפוסט הזה, ובוריס אמר שהוא ממש לא מסכים עם אנג'ל בנוגע ל-א. לפי דעתו של בוריס, הגישה של אנג'ל ילדותית מאד. בוריס טוען ש-א מתייחס אליי בצורה מאד יפה ומכובדת, כמו שמתייחסים לחברה ושאין להגדרות שום חשיבות. ששיחה כמו שאנג'ל הציע לי, זה פשוט אולטימטום לנפנף בדגל של הצעת חברות וזה טיפשי וילדותי. שכל מה שחשוב זו הצורה ש-א מתייחס אליי וזה ש-א גם לא עושה שום דבר עם אחרות.

ולא ידעתי מה להגיד לו. הוא נשמע מאד משכנע. מצד שני, גם אנג'ל נשמע מאד משכנע. שניהם הידידים הכי טובים שלי ואני מאד מעריכה את דעתם. בלי קשר, יש לי נטייה להשתכנע, כשמדברים איתי בביטחון ונשמעים חכמים.

אחר כך התקשרתי לבטל שיעור שחיה שקבעתי להיום, כי אני ממש עייפה והתקשרתי לדחות את הפגישה הקבועה שלי עם הפסיכולוגית שתמיד ביום שלישי, ליום חמישי, כי אני עובדת ביום שלישי.

וגם דיברתי עם אימא, שהייתה גאה בי על כל הדברים שסידרתי והקראתי לה גם מייל ששלחה לי המכללה ואמרתי לה שחזרתי בי ועכשיו אני רוצה לעשות את הקורס של הדרכת שחייה במשך השנה ולא בקיץ ואימא הציקה לי להגיש מועמדות לעבודה כקלדנית בבית משפט. 

ודיברנו גם על זה שאחותי התקשרה אליי היום וביקשה ממני למחוק את הקטעים בפייסבוק שמספרים על הניתוח של אימא, כי מסתבר שזה הגיע לאוזניים לא נכונות והפחיד אנשים. מחקתי את הסטטוסים האלה וסיפרתי לאימא, שנזפה בי שהעליתי על דעתי לעשות דבר כזה.

וזהו. זה מה שקורה איתי בגדול. עכשיו ברשותכם אנטוש את המחשב ואתייחס לדורה, שרוצה שאצבע לה את השיער ושתלמד אותי לנגן בגיטרה.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.

*היי, זוכרים אותי? אני הכוכבית מהכותרת

הרעיון לכותרת בא לי מהספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק הלדון המלך.