היי,

פתאום שמתי לב שכל תחומי החיים הסתדרו לי. כמובן שלא הכל מושלם, אבל בהחלט נחמד.

אז ככה:

עבודה - הודיעו לי אתמול שהתקבלתי לעבודה בשירות לקוחות, שמאד רציתי להתקבל אליה. אני מתחילה ביום ראשון הקרוב. מדובר בנטו שירות לקוחות בלי מכירות, שזה מבורך מבחינתי כי אני אוהבת שירות לקוחות ושונאת מכירות וכמעט בכל מקום של שירות לקוחות דוחפים מכירות. פה מדובר על מענה לאנשים שכבר קנו מוצר, שהוא שיחות מוזלות מחו"ל לישראל. תפקידי לענות להם אם הם מסתבכים בתפעול, או אם יש להם איזשהי שאלה.

מדובר בעבודה של שמונה שעות ביום, שזה מעולה, כי יש לי שלושה ימים פנויים בשבוע, אז אין סיבה שאעבוד בעבודה של ארבע-חמש-שש שעות. השכר הוא 24 שקל לשעה עד 18:00 בערב ו26 החל מ18:00 בערב. יש גם בונוסים על לידים, שזה להציע ללקוח משהו בסוף השיחה, אבל לא למכור לו, אלא רק להעביר את הליד למוקד מכירות ואם הם יצליחו לסגור איתו - גם אני אתוגמל.

האמת שדבר ששימח אותי במיוחד בעבודה שם זו האוכלסיה. מזמן השלמתי עם זה שאני צריכה לעבוד עם אנשים בלי תואר ואין לי בעיה עם זה. אבל אני רוצה לעבוד עם אנשים בשנות העשרים לחייהם, סטודנטים או אפילו לא סטודנטים, אבל בתחילת דרכם כמוני. מאד הפריע לי כשעבדתי פעם בסקרים שחצי מוקד היו פריקס שאו בני 50 ששום מקום עבודה אחר לא יקבל ושהיה צורך להסביר להם להתקלח והחצי השני של המוקד זה ילדות בנות 16. אה, והרבה חרדים.

לפני כמה ימים פירסמתי סטטוס בפייסבוק שאני מחפשת עבודה ואז עדוש שהוא חבר שלי בפייסבוק (עליו כתבתי בעבר בבלוג ועליו אספר עוד הרבה בהמשך הפוסט), הציע לי לעבוד באיזה מוקד שעבד בו בעבר. ביקשתי שיבדוק אם הם מחפשים עובדים. הוא בדק ואז חזר אליי ואמר שכרגע הם לא מחפשים עובדים לעבודה יומיומית, אבל מחפשים אנשים שיעבדו רק ביום הבחירות. החלטתי שאני רוצה לעבוד שם ביום הבחירות.

כשהגעתי לשם לחתום על טופס 101 - גיליתי שהאוכלסיה שם היא בדיוק כמו בסקרים. לא היה שם כמעט אף אחד באותו מצב בחיים כמוני. הרוב היו אנשים הזויים ומבוגרים. ומאד שמחתי שלא ניסיתי להתקבל לשם לעבודה יומיומית, כי באמת שאני לא רוצה להשמע מתנשאת, אבל קצת לא נעים לי לעבוד עם אנשים שצריך להסביר להם דברים בסיסיים כמו להתקלח.

גם האישה שהביאה לי את הטופס אמרה בעצמה שעדוש יבוא גם לעבוד ביום הבחירות ואז הוסיפה בעצמה:"הוא מאד נחמד. כולם פה נחמדים, אבל הם בגיל של ההורים שלך אם לא של הסבים שלך."

ובאמת ביום הבחירות עצמו היה סיוט. שקלתי לקום וללכת אחרי שעה, אבל בסוף החלטתי לחכות לעדוש, שהגיע יותר מאוחר כי הגיע מהלימודים ואז היה נחמד ומצחיק, כי היות שידענו שבאנו לשם רק ליום אחד - זרקנו זין ולא באמת עבדנו אלא בעיקר דיברנו וצחקנו.

ולכן אני שמחה שהאוכלסיה בעבודה של השירות לקוחות בה אני עומדת לעבוד באופן קבוע, היא אוכלסיה של סטודנטים ושאר אנשים בשנות העשרים לחייהם בתחילת דרכם כמוני. זה נאמר לי בראיון וגם ראיתי את זה בעצמי כשעשו לי סיור במוקד.

חיי חברה - לפני שנה וחצי עדוש ואני הכרנו כשעבדנו ביחד בסקרים. היינו ידידים טובים במשך שלושה חודשים וגם היה ביננו איזשהו מתח מיני, אבל אני יצאתי עם השרירן. אחרי שהשרירן ואני נפרדנו - עדוש ואני התמזמזנו כמה פעמים. באוגוסט שכבנו, עדוש פישל ואז הוא החליט להעלם מחיי.

בינואר האחרון עדוש התחנן לחזור לחיים שלי, הסכמתי לתת לו הזדמנות נוספת, נפגשנו פעמיים או שלוש ואז הוא הבריז לי בערב שקבענו בלי להודיע, בזמן שאני מחכה לו, לבושה ומוכנה ומתה מפחד שקרתה לו תאונה ועוד העז לשקר לי שנרדם. קיללתי לו את הצורה והעפתי אותו מחיי. מחקתי אותו גם מהטלפון והפייסבוק.

לפני שבוע בערך עדוש ביקש ממני חברות בפייסבוק. הסכמתי לצרף אותו וגם לקשקש איתו קצת על עבודה ולימודים, אבל כשהוא הציע לי להפגש לקפה - אמרתי שאני לא נפגשתי איתו כי הוא איכזב אותי יותר מדי פעמים.

בתגובה, עדוש פרץ בנאום ארוך על כך שמעולם לא הרגיש בנוח עם אף אחד, אפילו לא עם המשפחה שלו, כמו שהרגיש בפגישות איתי, כי אני כל כך מיוחדת בכך שאני מכילה את כולם ועד כמה אני חסרה לו בתור ידידה ואיך הוא לעולם לא יאכזב אותי שוב בכך שיעלם לי. הוא אמר שהיה בדיכאון והוציא מחייו את האנשים שהיו הכי חשובים בשבילו.

ובקשר לפעם השניה שהוא נעלם לי - הוא סיפר שבאותו ערב כבר הגיע לרחוב שלי, אבל לא מצא את הבית שלי, ושדבר כזה קטן ערער אותו כי היה בדיכאון ולכן חזר לביתו. הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב. הוא ממש התחנן. כתב ממש מגילות שלמות. ואני לא הגבתי.

ואז ביום הבחירות ישבנו ביחד ודיברנו וצחקנו ואחרי העבודה הוא הסיע אותי הביתה, בדרך בה שוב דיברנו וליבינו הכול. היה באותו תאריך יומולדת לאף פחוס. עדוש היה פעם גם חבר של אף פחוס, בתקופה שהיה ידיד שלי וגם את אף פחוס הוא זרק בסביבות אוגוסט בשנה שעברה מתי שזרק אותי.

קנינו עוגה ונכנסנו לבית שלי ביחד ואני הלכתי למטבח לתקוע בה גפרורים (ביומולדת הקודם של אף פחוס תקעתי גפרורים ברוגעלך והחלטתי לעשות את זה מסורת לתקוע גפרורים במקום נרות) וביקשתי מעדוש שיכבה את האור בסלון ואז הוא ואף פחוס צחקו על זה שהם רק נפגשו אחרי שנה פלוס וכבר אני משאירה אותם באווירה רומנטית בסלון ואז הבאתי את העוגה לסלון ואף פחוס חיבק אותי בהתרגשות ואסירות תודה וכיבה את הגפרורים ואני שרתי לו שירי יומולדת (לילה לפני כן, בחצות, נכנסתי לחדר שלו והבאתי לו שעון מעורר עטוף בתור מתנה וגם שרתי לו והוא גם חיבק אותי בהתרגשות ואסירות תודה).

ואז ישבנו שלושתנו בסלון ועישנו נרגילה ודיברנו וצחקנו והיה פשוט קורע. הייתה אווירה פתוחה ומשוחררת. בין השאר אמרתי שם:"עדוש, למה זרקת את אף פחוס? הרי אתם, בניגוד אלינו, לא שכבתם" ואף פחוס אמר:"איך את יודעת?" והרג אותי מצחוק. מאד מאד נהניתי בערב הזה ובתום הערב היה ברור שעדוש ואני, וגם עדוש ואף פחוס, חוזרים להיות חברים טובים.

ואני שמחה. בכלל, בזמן האחרון אני פשוט מאושרת מהמצב החברתי שלי. בגבעתיים אני נפגשת כמעט כל יום עם חברה (לרוב עם דורה,בערך פעם בשבוע עם צוצו, לעיתים רחוקות יותר עם מימי, ג'ינג'ית ופריקונת) ואני גרה עם אף פחוס ידידי הטוב ובירושלים אני נפגשת כל סופשבוע עם אנג'ל או/ו עם בוריס (אבל אף פעם לא ביחד, כי הם לא חברים ביניהם) ועכשיו גם עדוש חזר לחיי. ויש גם את נשמה-טהורה, ידידי החרדי המקסים, שלא סתם בחרתי לו את הכינוי הזה לבלוג. אותו לא ראיתי הרבה זמן, כי הוא נורא עסוק, אבל הידידות ביננו לא נמדדת בזה ואנחנו ממשיכים להיות קרובים ואוהבים. 

לימודים - היה לי היום את היום הראשון של לימודי התעודה בהידרותפיה. היה נחמד. אהבתי מאד את האוכלסיה שלומדת איתי וגם את המרצה. זו הייתה חוויה שונה לגמרי מהאוניברסיטה, בה היינו 160 בשיעור. פה יש בסך הכול בערך 25 סטודנטים שלומדים את התעודה הזו. אז האווירה אישית מאד וזה נהדר בעיניי. זה לא כמו באוניברסיטה שלמרצה אין מושג איך קוראים לך. פה מכירים כל אחד ברמה האישית.

היום למדנו בעיקר על תכונות של המים, שזה לא כל כך מעניין בעיניי, אבל החל מהשבוע הבא נתחיל ללמוד על לקויות אצל אנשים ועל שיטות טיפול, ששני הדברים האלה מרתקים בעיניי.

נכנסנו היום גם לבריכה. זה ממש נחמד שאת כל מה שלמדנו יישמנו במים ולא הכל נשאר בגדר תיאוריה כמו בתואר. זה מראה באמת שפה מדובר על רכישת מקצוע. במים היה כיף.

החלטתי סופית לעשות את התעודה במדריכת שחייה במשך השנה ולא בקיץ. וואו, כמה בריכה.

היות שיש לי יום בשבוע שתפוס כולו בגלל ההידרותפיה ויש לי עוד חצי יום שתפוס בגלל ההידרותפיה והחצי השני של אותו יום יהיה תפוס בגלל הדרכת השחייה - זה סוגר לי יומיים מלאים, מה שמשאיר רק שלושה ימי חול לעבודה. זה מבאס, אבל מדובר על שנה. אפילו פחות, כי מדובר בשנה אקדמאית ולא קלנדרית, אז מדובר בתשעה חודשים.

ואני מאד שמחה. מרגישה כמה הלימודים האלה מתאימים לי, כמה הם יעשירו אותי וכמה, בסופו של דבר, אחרי דרך ארוכה שאני לא משלה את עצמי שלא אצטרך לעבור, יהיה לי גם מקצוע. וזה בסדר שזה יקח זמן. אני צעירה. העיקר שאני בדרך הנכונה. אני ממש מרגישה כמה נכון לי לעשות את התעודות האלה.

חיי אהבה - הקשר ביני לבין א מתפתח. אנחנו לא מוגדרים כזוג. אפילו לא כ"יוצאים", אבל מתנהגים כמו זוג לכל דבר ועניין. אני מתלבטת למי מבין שני ידידיי הטובים, שהם אנג'ל ובוריס, להקשיב. אנג'ל מתעקש שאני חייבת לדרוש ממנו שנהיה מוגדרים כ"דייטינג" כהגדרתו ושאם א לא יסכים - לשלוח אותו לדרכו. בוריס, לעומתו, טוען שאין שום חשיבות להגדרות, אלא רק לצורה המקסימה ש-א מתייחס אליי. בוריס אומר ש-א מתייחס אליי כמו אל החברה שלו, ושאם אפעל על פי עצתו של אנג'ל ואפעיל על א אולטימטום - זה רק יבריח אותו, וחבל.

ואני לא יודעת מה לעשות. אני רק יודעת שטוב לי במחציתו. הוא מבין אותי ברבדים עמוקים מאד. נעים לי ללכת איתו למסעדות ולקולנוע, נעים לי לשלב אצבעותיי באצבעותיו כשאנחנו הולכים אוחזים ידיים ברחוב, נעים לי להתכרבל איתו, נעים לי לשכב איתו, נעים לי לדבר איתו על כל נושא שבעולם, נעים לי שקולו זה הדבר האחרון שאני שומעת כמעט כל ערב, כי אנחנו נוהגים לדבר בטלפון לפני השינה. נעים לי לצחוק איתו. אני אפילו מרגישה התחלה של פרפרים. בעצם זה עדיין לא פרפרים אלא גלמים, אבל הם עומדים לצאת מהגולם ולהפוך לפרפרים מהממים. מעטים הפעמים שהרגשתי פרפרים למישהו ואני לא רוצה לוותר על זה. בטח לא כשמדובר באדם טוב והגון כמו א.

היום בערב ניפגש. אני מחכה לזה בקוצר רוח. ממש התגעגעתי אליו. אמרתי לו את זה והוא אמר שגם התגעגע אליי. אני מאמינה לו. החלטנו שנלך למסעדה והוא יזמין אותי לארוחה גדולה ומפנקת ואחר כך יבוא לישון אצלי (דיברנו על זה שהוא עשה המון מכירות בעבודה לאחרונה, שגרמו לכך שיקבל משכורת גדולה יחסית וחוצמזה המים והחשמל והלינה והאוכל במקרר עליי, כי תמיד הוא ישן אצלי, אז שיתקזז עם זה שהוא יזמין אותי ביציאות).

ואני מאד שמחה. אני אפילו לא מתפתה לחזור להשתררל. לא בא לי לשכב עם אף אחד מלבד א.

הקשר שלי עם המשפחה - קודם כל, אימא מרגישה הרבה יותר טוב. עבר כבר כמעט שבוע, מאז השתחררה מבית החולים. ירדה לי אבן ענקית מהלב. עדיין אסור לה בתכלית האיסור להתכופף או להרים דברים והיא עדיין רואה כפול, אבל יותר טוב. מצבה משתפר מיום ליום. שבועיים מיום השחרור מבית החולים, היא תוכל לחזור להתכופף ולהרים דברים ועוד חודש-חודשיים כי כבר תוכל לטוס ולחזור לצבוע את השיער. תודה לאל. כל כך פחדתי.

התקופה הזו מאד קירבה ביננו. לראשונה בחיי, אני תמכתי באימא שלי, במקום שהיא תתמוך בי. ליתר דיוק, תמכתי בה בעודה תומכת גם בי, כי היא פשוט לא מסוגלת להפסיק. אימא מעולה. המון שנים לא הערכתי אותה, ובשנים האחרונות ההערכה שלי אליה רק הולכת וגוברת.

ואני יודעת שאבא מאד אוהב אותי. יש לנו תכונות מתנגשות והוא מתפרץ עליי לעיתים קרובות, אבל אני יודעת שהוא ילך על גחלים לוחשות למעני וגם יחצה את הים בהליכה, וגם יקטוף לי את הירח בידיים חשופות וגם עוד דברים כאלה שאפשר להעלות על הדעת. אבא איש של מעשים ולא של דיבורים ומעשיו מוכיחים מעבר לכל ספק שהוא אוהב אותי ודואג לי.

לאחיות הקטנות ולאחותי הגדולה תמיד הייתי קרובה, אז זה לא חדש. ובכל זאת אני מעריכה זאת כל יום מחדש.

לאחי אני לא קרובה. הקשר אומנם השתפר עם השנים, אם אפשר לקרוא לזה קשר, אבל עדיין התקשורת ביננו גרועה ואנחנו לא יודעים כלום אחד על חייו של השניה, מלבד הדברים הבסיסיים של איפה גר ואיפה עובד וכאלה.

אבל אתמול אחי בא במיוחד לגבעתיים כדי להביא לי מחשב, כי שמע שאני מתחילה ללמוד וזה בהחלט מראה על אכפתיות. גם אחי, כמו אבא שלי, איש של מעשים ולא של דיבורים.

ואני שמחה שהתקרבנו. כמובן שהייתי מעדיפה שאבא שלי ואחי יראו את אהבתם גם בדיבורים וגם במעשים, אבל אילו הייתה ניתנת לי הבחירה האם יראו את האהבה רק במעשים או רק בדיבורים, אז עדיף במעשים כמו שהם עושים.

אז יש לי עבודה חדשה עם אוכלסיה נחמדה בתחום שאני טובה בו ויש לי חברים טובים ויש לי לימודים מעניינים שיתנו לי מקצוע ויש לי קשר שנראה כמו התחלה של זוגיות עם בחור מתוק ויש לי משפחה מדהימה. מה עוד אפשר לבקש? אני מרגישה שבורכתי.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.