היי,

הייתה לי ילדות מסריחה, אבל ממש. הייתי ילדת כאפות בבצפר, לא היו לי חברים, הייתה אלימות בבית. בשום מקום לא היה לי מפלט. תכלס, לא ברור לי איך הצלחתי לשרוד. האלימות בבית הפסיקה כשהייתי בת 17.

פעם הייתי מדברת על האלימות בבית כל הזמן. עדות לכך היא הבלוג. כתבתי פוסט בשם "התעללות במשפחה" קצת אחרי פתיחת הבלוג, לפני שבע שנים, כלומר כשהייתי בת 19 והייתה לי נטיה להזכיר את האלימות בבית כמעט בכל פוסט. כמעט בכל פוסט שכתבתי מאז הייתי עושה לינק לפוסט על ההתעללות במשפחה והייתי מקשרת את זה לכל דבר. גם כל אדם חדש שהייתי פוגשת ומתקרבת אליו, לקשר זוגי או לידידות אפלטונית, הייתי מספרת לו על זה.

ואז, לפני בערך חמש שנים, הפסקתי. גם הפסקתי לדבר על זה. לא שרציתי לדבר על זה ועצרתי את עצמי בכח, אלא שפשוט לא היה לי את הדחף לדבר על זה. גם לא חשבתי על זה יותר ולא התעסקתי בזה יותר. יש לי חברים שנכנסו לחיי בשנים האחרונות שאין להם מושג מה עברתי בבית. שוב, לא כי אכפת לי שהם ידעו או שאני מסתירה את זה בכוונה, אלא פשוט כי הנושא לא היה בתודעה שלי כבר כמה שנים. כנראה כי כל כך התקרבתי להורים שלי בשנים האחרונות והתרגלתי לראות בהם נקודת מפלט בחיים שלי ולא נקודת קושי.

ולפני תשעה חודשים בערך, כשהתחלתי טיפול פסיכולוגי והפסיכולוגית ביקשה ממני לספר קצת על עצמי ועל עברי, אז הזכרתי בכמה מילים את האלימות שהייתה בבית. התייחסתי אליה בביטול. הכרזתי שכבר התגברתי עליה לחלוטין. עניתי בקוצר רוח לשאלות של הפסיכולוגית שניסתה להבין את הסיפור שהלך שם קצת יותר טוב וקצת יותר לפרטיו.

ומשהו שקלטתי בחודשים האחרונים, בזכות הטיפול הפסיכולוגי, זה שלא התגברתי על זה לחלוטין. צלקות נפשיות יש ותמיד יהיו. זה שבמשך שנים פוצצו לי את הצורה, זה שבמשך שנים לא היה לי אף אחד בעולם, מלבד אחותי הגדולה, תמיד יהיה חלק ממני ולא משנה כמה אהיה קרובה לאבא שלי.

ועוד משהו שחשבתי שהתגברתי עליו, מלבד האלימות שהייתה פעם בבית, זו ההתעללות שעברתי בבצפר מילדים אחרים. שנים התייחסתי לזה כאל "קצת הציקו לי", אבל הפסיכולוגית השתמשה במילה התעללות ואני לא חושבת שהיא הגזימה. עד היום אני לא מסוגלת להזכיר את זה מבלי להתמלא כאב.

הפסיכולוגית ביקשה ממני, באחת הפגישות, לספר לי על מקרה שהכאיב לי בבצפר. אז סיפרתי. סיפרתי לה שהייתי ילדה גבוהה ושמנה (גם היום אני גבוהה ומלאה. אני מידה 42 בנעליים מכיתה ה. הייתי 1.70 בתחילת כיתה ז, במהלך השנה גבהתי ל1.73, הפכתי להיות 1.75 בתחילת כיתה ח ומאז לא גבהתי. גם היום זה נחשב גבוה, אבל אז הבנים ממש הגיעו לי למותניים. ואני לא חושבת שהיום אני פחות מלאה ממה שהייתי אז, אבל אז עשו לי את המוות בגלל זה).

בכל מקרה, סיפרתי לה על מקרה שהיה בכיתה ה. ילד חדש הצטרף לכיתה המקבילה וילד אחר הביא אותו לכיתה שלי, כדי לצפות בי, כאילו הייתי קוף בגן חיות. פריק שואו. הוא אמר לו:"תיזהר שהיא לא תדרך עליך." הם עמדו וצפו בי וסביבם התאגדה עוד חבורת ילדים. הזיכרון הזה מאד הכאיב לי וניסיתי להעביר נושא, אבל הפסיכולוגית לא וויתרה לי. כיתה ה באמת הייתה נוראית. אני גם זוכרת שפעם המאבטח של בצפר, כלומר השומר בשער, שאל אותי בתימהון אם אני תלמידה בבצפר, והוא לא התכוון לפגוע.

אני זוכרת שהייתי בת 15, בכיתה ט, והתחלתי לצאת ולהתמזמז בעירום מלא עם בחורים בשנות העשרים לחייהם. משהו שאחותי עזרה לי להבין, שנים לאחר מכן וגם הפסיכולוגית הסכימה איתה, שזו הייתה תוצאה ישירה של המצב בבצפר ובבית. כמעט לא היו לי חברים, אז חיפשתי איזשהי קרבה של איזשהי אדם. מערכת היחסים הראשונה שלי עם גבר, כלומר עם אבא שלי, הייתה מחורבנת, אז חיפשתי מערכת יחסים עם גבר אחר.

תרגיל שהפסיכולוגית שלי ביקשה ממני פעם לעשות זה לדבר עם נונה בת ה-15. לספר לה כמה רחוק הגיעה נונה בת ה-26. אז עשיתי את זה. פניתי לכיסא הריק, דמיינתי שם את הילדה האומללה שהייתי בגיל 15 ודיברתי. סיפרתי לנונה בת ה-15 שבגיל 25 כבר יהיה לה תואר, שהיא תהיה קרובה מאד להורים כולל לאבא, שיהיו לה חברים שמאד יאהבו אותה עד שיהיו מוכנים לתת את המעיים למענה, שתהיה לה מערכת יחסים של שלוש שנים, שהיא תחזיק דירה, שהיא תלמד לתעודה שתיתן לה מקצוע, שהיא תהיה בחורה יפה ומוצלחת.

והפסיכולוגית החליטה למלא את מקום נונה בת ה-15 ואמרה לי שהיא לא מאמינה לי, שאין לה כמעט חברים, שאבא שלה מפוצץ לה את הצורה בבית, שהיא בודדה, שהיא אומללה, שעושים לה את המוות בבצפר, שאין לה כוחות להתרכז בשיעורים ושהיא מרגישה טוב עם עצמה רק כשבחור בן 23 ממשש את גופה, דוחף אצבעות לתוכה ותוך כדי לוחש לה איזה כיף איתה. ואני שוב חזרתי באוזני נונה בת ה15 שהיא תהיה אקדמאית, קרובה להוריה, עם חברים טובים, עם בני זוג, עם דירה, בדרך למקצוע.

ומשהו שהפסיכולוגית אמרה לי זה שזה שאני נותנת לגברים להתייחס אליי לפעמים בצורה מחפירה, לקבוע איתי זור לזיין אותי כמו לזונה בחינם (היא רק אמרה את זה בצורה קצת יותר עדינה) ולא לתת לי כבוד, זה שאריות של נונה בת ה-15. אני מתקשה להשאיר אותה מאחור. אני מתקשה להאמין שאני בחורה יפה, צעירה, אינטלגנטית, אקדמאית, חברה טובה, בת טובה להורים, מחזיקה דירה ומוצלחת.

ואני נזכרת בזעם בצורה שנתתי למומי למשל להתייחס אליי. הפעם האחרונה ששכבתי איתו הייתה רק לפני שנה וקצת. איך הוא פנה אליי בפייסבוק ושאל:"מתי אפשר לקבוע תור לאיברים האינטימים שלך?", איך הוא אמר שיבוא לקחת אותי רק אם ארד לו בדרך, איך הוא אמר לי, כשהיינו במיטה:"אני לא רוצה לשמוע ממך שום דבר חוץ מגניחות." ואיך הוא אחז בי כל כך חזק במהלך הסקס, עד שנותרו לי שבעה סימנים כחולים מזעזעים בירכיים וגם סימן כחול בזרוע, שלקח להם איזה שלושה שבועות לעבור. והדברים האלה לא היו באותה פעם. הוא אמר:"מתי אפשר לקבוע תור לאיברים האינטימים שלך?" ונפגשתי איתו והזדיינו ובאותה פעם הוא השאיר עליי סימנים כחולים ואז אחרי שמונה חודשים הוא התנה את זה שיבוא לקחת אותי, רק אם ארד לו בדרך ובאותה פעם אמר:"אני לא רוצה לשמוע ממך שום דבר חוץ מגניחות." באותה פעם הוא גם רצה לזיין אותי בתחת ואני כמו מטומטמת הסכמתי. מזל שלא עמד לו מספיק, אז הוא ירד מהרעיון. יש על המפגשים האלה קצת פירוט בפוסט הזה.

ואם כבר מזכירים זיון בתחת - אני לא שוכחת מה היה עם ד, למרות שעברו כבר כמעט שש שנים. איך הוא זיין אותי בתחת בניגוד לרצוני, ואני כתבתי את הפוסט "זיון בתחת". מאז כמעט כל יום יש לי כניסות לבלוג דרך החיפוש בגוגל "זיון בתחת." עברו כמעט שש שנים ועדיין כמעט כל יום נכנס מישהו לבלוג, כי הוא סקרן לדעת איך נכנסו לי בתחת בכוח.

ואם הולכים יותר אחורה, אז הפעם הראשונה שכתבתי בבלוג על מקרה מזעזע. זה היה עם אורח בקיבוץ, בו עשיתי שירות לאומי. המקרה הזה היה לפני כמעט שבע שנים. הוא התייחס אליי בצורה מחפירה. יש על זה פירוט בפוסט הזה.

ואני חושבת שאני בדרך הנכונה לאושר. מעולם לא היה לי טוב יותר. אני אוהבת מאד את השותף שלי ואת המיקום של הדירה שלי, אני גאה בעצמי שאני אקדמאית ושסיימתי את התואר לפני שנה, למרות שזה דרש המון כוחות והקרבות, שבין השאר כללו לנווט בין ירושלים לרמת גן, יש לי חברים מדהימים, למדתי להיות יותר אחראית עם כסף, הייתה לי זוגיות של שלוש שנים וגם עכשיו נראה שאני בתחילתה של זוגיות מופלאה, התחלתי ללמוד לימודי תעודה שיתנו לי מקצוע. היום, יותר מאי פעם, אני יודעת מה מתאים לי ומה לא מתאים לי. מה אני מוכנה להקריב ומה לא. על הדירה, למשל, אני לא מוכנה לוותר גם אם זה אומר לקרוע את התחת בעבודה ושכל הכסף ילך לשכירות, כי אני לעולם לא מוכנה לעזוב את החיים שבניתי במרכז ואת העצמאות שלי ולחזור לגור עם ההורים בירושלים. הגיע הזמן שאאמין שאני יפה, אינטלגנטית ומוצלחת. הגיע הזמן שאשחרר את נונה בת ה15 המסכנה.

וגם, הגיע הזמן שאסלח לעצמי על זה שיש לי nvld (כתבתי על הלקות שלי פעם בפוסט). אני לא אשמה שנולדתי איתה. אני לא אשמה שהיא כל כך קשה. אני לא אשמה שהיא כל כך נדירה. ומגיע לי כל הכבוד. רוב האנשים עם אן.וי.אל.די לא יוצאים מהבית ואני לא וויתרתי לעצמי על תואר ועל דירה ועל זוגיות ועל חברים ועל עבודה ועל מקצוע ועל כל דבר שרציתי להשיג. למרות שהיה קשה לעשות את התואר. למרות שהיה קשה להחזיק דירה (במיוחד שגרתי עם עוד ארבע שותפות מלבדי, על גבול בני ברק), למרות שהיה קשה לתחזק זוגיות וקשה בצורה בלתי נתפסת לרכוש חברים וגם אלה שרכשתי - נעלמו, אבל לא וויתרתי על לרכוש חדשים, שוב ושוב ושוב, עד שמצאתי סופסוף, אחרי שנים על גבי שנים, את הנישה החברתית שלי. למרות שפיטרו אותי אינספור פעמים ממקומות עבודה. למרות שקשה לי לחזור ללימודים כשאני צריכה להחזיק דירה. על כלום אני לא מוותרת לעצמי. על כלום.

ותודה לכם, קוראיי היקרים, שאתם מלווים אותי בקריאת הבלוג הזה כבר שבע שנים. התחלתי לכתוב בלוגים לפני קצת יותר משמונה שנים. אני עדיין זוכרת שזה היה ב3.7.2005 כלומר קצת לפני יומולדת 18. כתבתי בבלוג הזה שמונה חודשים ואז סגרתי אותו. כמה שבועות אחר כך פתחתי בלוג חדש וכתבתי בו חמישה חודשים. אחרי חודש בערך פתחתי את הבלוג הנוכחי ב3.10.2006, כלומר לפני שבע שנים בדיוק, ומאז הוא חלק בחיי. מתעד את התפתחותי האישית, הרגשית, החברתית, הרומנטית והמקצועית.

שיהיה חודש נובמבר ("עננים, עננים") מופלא לכל הקוראים.

שלכם,

נונה.