היי,

אני מרגישה קצת מדוכדכת. זה מפחיד אותי. בכל פעם שאני קצת עצובה או קצת מתוסכלת - אני מפחדת לחזור לדיכאון. דיכאון קליני זה חתיכת דבר מפחיד. אני זוכרת את התקופה הנוראית הזו, ליתר דיוק את התקופות, בהן ראיתי את העולם באפור ומאז בכל פעם שתחושת עמימות ממלאה אותי - אני מפחדת שזה ניצנים של דיכאון.

קרו כמה דברים מבאסים בימים האחרונים, אבל שום דבר נורא מדי. קודם כל, גיליתי שבמסגרת האבחון הפסיכיאטרי שאני עומדת לעשות, כדי לגלות איפה מתחיל האן.וי.אל.די ואיפה מתחילה נונה - מסתבר שאני צריכה להיפגש עם פסיכולוגית לשתי פגישות. אני שונאת את זה. שונאת להיפגש עם בעל מקצוע שאני צריכה לשפוך את כל הקשיים שלי וכל הלקויות שלי בפניו ואז אחרי שתי פגישות - הוא נעלם לי מהחיים. יש לי כבר פסיכולוגית. אי אפשר פשוט לשאול אותה? אני יודעת שזה נשמע אולי קצת הזוי, כי אני אדם מאד פתוח וכנה וישיר ומסוגלת לחשוף בצורה כזו באינטרנט, בבלוג  שנמצא במקום ה18 מכל עשרות אלפי הבלוגים מבחינת כניסות, אבל זה שונה כאן לבין מישהי שלה צריך לספר רק את הקשיים ואז היא נעלמת. 

משהו שעוד יותר תסכל אותי זה שמסתבר שגם ההורים שלי יצטרכו להיפגש איתה, בלעדיי. אני לא יודעת אם זה יצא במקרה בגלל הלוז"ים שלה ושלהם ושלי, או שככה זה תמיד באבחונים האלה, אבל הם יפגשו איתה לפניי. אולי זה כדאי לשמור על חיסיון רפואי, כדי שהיא לא תספר להם דברים שאמרתי לה. אין לי מושג. בכלל, אני לא מבינה איך מבחינת החיסיון הרפואי מותר שהיא תיפגש איתם בלעדיי בכלל. אני לא קטינה. אני בת 26. מה, גם אם הייתי בת 40 - היא הייתה נפגשת איתם? מה, גם אם הם לא מעורבים בחיים שלי? אני יודעת שהם לטובתי ושהם אלה שישלמו על האבחון הזה בכלל, אבל אני עדיין שונאת את זה.

ובכלל, למה צריך לעשות את האבחון המזדיין הזה בכלל? הגעתי לפסיכיאטר שמתמחה באוטיזם, כי אחותי שכנעה אותי שכדאי שאקח ריטלין ואז כשהלכנו לנוירולוג שירשום לי - הוא אמר שריטלין מתנגש עם ציפרקלס (הכדורים נגד דיכאון שאני לוקחת) והמליץ שאתייעץ עם פסיכיאטר וגם הזדעזע מזה שאני לוקחת ציפרלקס כבר תשעה חודשים בלי שום מעקב. ואז אימא אמרה שהיא לא רוצה שאעבור עוד פעם הפרוצדורה והטרררם של הכללית, ושהיא רוצה שלשם שינוי אלך לבעל מקצוע שידע מה זה אן.וי.אל.די וחקרה ובדקה ומסתבר שהפסיכיאטר הזה נחשב שם דבר ומאד מומלץ. ונכון שאני לא אוטיסטית, אבל יש באו.וי.אל.די כמה מאפיינים דומים לאספרגר - אז הוא בטח יוכל לעזור וכך מצאתי את עצמי אצלו, מבקשת שיעשה לי אבחון.

הוא בעצמו אמר שעושים אבחונים כאלה כי רוצים קצבה או כי רוצים עזרה פסיכולוגית ואני הסברתי לו שאני לא רוצה שום קצבה כי אני כשירה לעבוד ולא צריכה פסיכולוג כי כבר יש לי פסיכולוגית והוא בעצמו אמר שאם אני לא רוצה קצבה ולא רוצה פסיכולוג אז אולי האבחון לא יעזור בכלום. ואני חוששת לא רק שהוא לא יעזור - אלא גם שהוא יזיק. מאד פוגע לי בהערכה העצמית שאני נפגשת עם פסיכיאטר שמתמחה באוטיזם. אחרי הפגישה הקודמת (הראשונה והאחרונה עד כה), חזרתי ישר משם לבית הוריי בירושלים לסופשבוע ונשארתי כל הסופשבוע במיטה מרוב באסה.

כל הקטע הזה מדגיש את העניין שמתייחסים אליי בבית הוריי כמו אל ילדה קטנה. ההורים שלי והאחיות שלי, אפילו האחיות הקטנות שלי שעדיין לא בנות 19, מתייחסות אליי כאילו אני הכי קטנה בבית וצריך לטפל בי, ואני שונאת את זה. אני לא ילדה קטנה ואני לא אוטיסטית. אני אקדמאית. אני מחזיקה דירה. אני לומדת לימודי תעודה שיתנו לי מקצוע. היה לי חבר שלוש שנים. יש לי חברים טובים. אני בחורה מוצלחת. אני לא אוטיסטית. 

אבל אני בכל זאת מתכוונת לעשות את האבחון. אולי זה יעזור בדרכים שאני לא חושבת עליהם כרגע.

ועכשיו נעבור לדבר נוסף שמאד מדאיג אותי: עבודה. החלטתי להתפטר מעבודתי הנוכחית. נמאס לי. פשוט נשבר לי ויצא לי מכל החורים שאני כבר שש שנים וחצי בשוק העבודה ועדיין באותו מצב תעסוקתי של מישהו שהשתחרר יומיים לפני כן מהצבא. אני יודעת שהצבע של הכסף הוא אותו צבע בכל עבודה. אני יודעת שאני במינוס של אלפי שקלים. אני יודעת שאני זקוקה לכל אגורה. אני יודעת שאני לא מתכוונת לקחת מההורים שלי שקל, כי גם ככה לא נעים לי שהם מממנים לי את שכר הלימוד. אני יודעת ששכר הדירה שלי 1900 והחשבונות בסביבות ה500 שקל בחודש אז הנה 2400 מבלי שדיברנו בכלל על נסיעות, אוכל, נייר טואלט ומדי פעם לשתות קפה בחוץ או לקנות חולצה. את כל זה אני יודעת, אבל שום דבר לא משנה את העובדה שאני שונאת את המוקד שאני עובדת בו. פשוט שונאת.

כשעבדתי במוקד של חברת אשראי בשירות לקוחות אז היה אחמ"ש שהיה אחראי על הערות משמעת, ראש צוות שאפשר לפנות אליו כשרוצים משהו ושהיה אחראי עלינו, משרד אחורי שעשה בפועל את כל הפירעונות והזיכויים והפריסות שנציגי השירות היו מסמנים במחשב ובכירים שהיה אפשר להתייעץ איתם בנוגע לנושאים מקצועיים ושהיו חוזרים ללקוחות לשיחות מנהל. לעומת זאת, במוקד בו אני עובדת היום - יש מישהי אחת שמוגדרת כאחמ"שית ועושה גם את העבודה של אחמ"ש, גם של משרד אחורי, גם של הבכירים וגם של ראש צוות. ממש רבת פעלים. נמאס לי ויצא לי מכל החורים שבכל פעם שאני צריכה להתייעץ בנוגע ללקוח אז אני צריכה לקום מהכיסא, לחפש אותה, לגשת אליה ולהתחנן שתקשיב לי בזמן שהלקוח מחכה על "הולד" בזמן שהיא עושה חמש דברים במקביל. היא לא אשמה. זה פשוט הצורה שהארגון בנוי. נמאס לי גם שאין תנאים סוציאליים טובים כמו בחברת אשראי. יש יתרון שגם פה צריך לא לחרוג מההפסקה ולא לאחר וכל רגע מדוד, אבל זה הרבה פחות נורא מחברת האשראי כי יש הרבה פחות זמן המתנה ללקוחות והרבה פחות השלכות להערות משמעת.

בכל מקרה, אני גרועה בעבודה הזו. אני אומנם יודעת להיות לבבית וסובלנית ללקוחות, אבל אין לי ידע טכני בכלל ולרוב הלקוחות מתקשרים בשביל דברים טכניים. גם אין לי חשק ללמוד. אני ממש שונאת כל רגע. יושבת ומסתכלת על השעון מתי העבודה תסתיים.

פעם התלהבתי מזה שיש הרבה מה ללמוד, כאילו זה הופך את העבודה לרצינית יותר, אבל דווקא עכשיו בא לי להקטין ראש ולעשות משהו קל ומטומטם. אני כל הזמן נזכרת בבוריס בהקשר לזה. בוריס עובד בפיצוציה. כששומעים פיצוציה - חושבים על ילד ערס בן 18 וחברת אשראי נשמע מקום מכובד, אבל העובדה היא שבחברת האשראי היו המון דרישות שגרמו לי לסיים את היום עם עשן מהאוזניים, ולעומת זאת בוריס מקבל כסף על לשבת כל הלילה על ספה, לראות טלוויזיה בהוט ופעם בשעתיים להעביר בסקנר חבילת סיגריות או חבילת שוקולד כשנכנסים לקוחות. יותר נחמד מזה? נכון שאין תנאים סוציאלים, אבל במוקד שאני עובדת עכשיו גם אין תנאים סוציאלים משהו וגם יש הרבה דרישות.

ובאמת חשבתי שאני אצליח להחזיק מעמד, בגלל שנציגי השירות שם וגם המנהלים כל כך נחמדים. אבל אתמול הגעתי לעבודה בשביזות. ממש הכרחתי את עצמי. ובאמצע המשמרת לקוח גרם לי לבכות בדמעות, כשקילל אותי. לא שאכפת לי ממנו. פשוט נמאס לי שהטלפון חלק ממני.

והיום פשוט לא הצלחתי להכריח את עצמי ללכת לעבודה. הברזתי. אני חושבת שאבריז גם מהמשמרת של יום חמישי ואז ביום ראשון אני אקבל משכורת ואז אני אודיע להם שאני מתפטרת. ככה הם לא יוכלו להוריד לי מהמשכורת 500 שקל כי עבדתי בחודש הזה רק יום אחד, אז הם יוכלו להוריד לי רק את ה200 שקל שהרווחתי במשמרת האחת הזאת במשכורת שאמורה להיכנס חודש הבא.

ואני לא יודעת במה אעבוד עכשיו. אולי אמצא משהו קליל כמו גלידריה. בינתיים אני רוצה לברר אם מגיעים לי דמי אבטלה, כי עבדתי בחברת אשראי שנה שלמה, גם אבדוק על הלוואה בבנק ואולי אעשה פריסה של מה שעומד לרדת בכרטיס האשראי. יהיה בסדר. בעזרת השם אסיים ללמוד באוגוסט ואז בעזרת השם יהיה לי מקצוע ואוכל להפסיק לעבוד בחרא הזה. לא שאני חושבת שאמצא עבודה בתחום ביום בו אסיים את הלימודים, אבל אז זה יהיה הרבה יותר קרוב.

ואם כבר מזכירים לימודים: דבר נוסף שמבאס אותי זה שהתחלנו ללמוד אנטומיה גם במסגרת ההידרותרפיה וגם במסגרת הדרכת השחייה. זה משעמם לי את התחת. אני יודעת שזה מאד נחוץ. אני יודעת שאם אני מתכוונת לעבוד עם גוף האדם - עליי להכיר את גוף האדם. אבל הלימודים על הילדים עם הצרכים המיוחדים היו כל כך מרתקים. לא נשענתי על המשענת בכיסא מרוב שהייתי דרוכה לקלוט כל מילה, מרוב שהיה לי מעניין. אז מבאס לעבור מזה ללמוד על מערכות הגוף שמתחלקות לסעיפים שבתוכם יש סעיפים יותר קטנים ובתוכם סעיפים יותר קטנים ובתוכם סעיפים קטנטנים שבתוכם סעיפים פיצקים. אני שונאת את כל המילים הלועזיות האלה ולא יודעת לשנן. אבל יודעת שאין ברירה ושאני אתמודד עם זה ואצטרך לזכור וללמוד ולהצליח במבחן ולזכור גם אחרי המבחן, כי זה יעזור לי בעבודה שלי. אין לימודים שבהם אוהבים את הכול. ובימי רביעי במסגרת ההידרותפיה ממשיכים ללמוד רק על צרכים מיוחדים ועוד שבועיים וחצי נסיים עם לימודי האנטומיה בהקשר להדרכת שחייה וזה שאני לומדת את זה כרגע גם בהדרכת שחייה וגם בהידרותרפיה - יעזור לי כי החומר חופף ובקיצור זה יהיה בסדר בעזרת השם. 

ודבר אחרון לפוסט זה שקצת מדאיג אותי: א. לאחרונה אני מרגישה שאני רודפת אחריו, הרבה יותר ממה שהוא רודף אחריי. ליתר דיוק: אני מרגישה שאני רודפת אחריו נקודה. הוא כן מחבב אותי. כן כיף לו במחיצתי. אני כן חשובה לו והוא כן חושב שאני מיוחדת, מגניבה ויפה. אבל משהו שמתחיל להעיב על היחסים שלנו זה שאני מתקשרת אליו יותר מדי. אני פשוט מתגעגעת. לא התראינו כל השבוע האחרון, כי הילדים שלו באים לבקר אותו לכל חופשת חנוכה. לא שזה כזה חריג שאנחנו לא נפגשים שבוע. אנחנו תמיד נפגשים פעם בשבוע, כי שנינו עמוסים מעל הראש ואני מכבדת את זה, אבל הייתי רוצה שזה יפריע לו, כמו שזה מפריע לי. זה כן מפריע לו, אבל לי יותר. אני מפחדת שאאבד אותו אם אלחץ יותר מדי. מצד שני אני נזכרת שלורליי גילמור בסדרה "בנות גילמור" אמרה לפסיכולוגית שם בקשר לחבר שלה לוק:"אני מפחדת שאאבד אותו אם אלחץ יותר מדי" והפסיכולוגית ענתה לה:"אבל גם עכשיו אין לך אותו. לא כמו שהיית רוצה. לא תקבלי שום דבר אם לא תבקשי. ואם תבקשי ולא תקבלי - אולי זה לא שווה את זה."

החיים זה דבר מורכב.

שלכם,

נונה.