היי,

אף פחוס נסע לתאילנד לשלושה שבועות וחצי. מצד אחד, אני שמחה בשבילו כי אני יודעת כמה הוא זקוק לשינוי אווירה וגם יודעת שהוא יעשה שם חיים. אני גם שמחה שתהיה לי פרטיות מוחלטת ואוכל לצאת מהמקלחת עירומה, לעשות סקס בכל חדר אפשרי ולא להצטרך לנקות במיידי את החלקים המשותפים בדירה כשאני מלכלכת אותם, או להיות בשקט בשעות לא קובנציונליות. בקיצור, שאוכל לעשות מה שבא איפה שבא לי מתי שבא לי, מבלי שיהיה צורך להתחשב. מצד שני, אני כל כך אתגעגע! אני אוהבת את בעלי! מי יקנה לי שישיות מים שקשה לי מדי לסחוב (מתחלקים חצי חצי בכסף אבל הוא זה שקונה את זה בסופר ומביא)? למי אני אשונרר שוקולד? מי ישב איתי לשיחות בכל סיום יום, ונספר זה לזו איך עבר היום, מה שמתגלגל לשיחות נפש מרתקות? למי אני אקרצץ בלי סוף? כמה עצוב!

זה נשמע מאד מצחיק לאנשים מהצד שיש לי בעל וחבר. לאף פחוס, השותף שלי, אני קוראת "בעלי" כי כפי שכבר כתבתי בבלוג, יש לנו את כל המאפיינים של זוג נשוי: חיים ביחד, מאד אוהבים אחד את השני, רבים המון וכמו זוג נשוי אמיתי - לא מקיימים יחסי מין!

ומאז נכנסתי למערכת יחסים עם א אז יש לי מישהו שאני יוצאת איתו, או בקיצור - חבר. אגב, אם כבר הזכרתי את א ואת הדירה, אני תמיד מקניטה אותו שאני הספונסרית שלו. היות שהוא גר כרגע עם הוריו ואני שוכרת דירה אז אנחנו תמיד אצלי כשאנחנו באיזשהו בית ולכן אני מקניטה אותו שאני מממנת אותו בשירותי מים, חשמל, הוט, אוכל מהמקרר, לינה ומין. נוהגת לומר לו בצחוק שאם הוא יעצבן אותי - אני אגבה ממנו חצי שקל על כל הורדת מים בשירותים. א באמת לא רוצה שאהיה הספונסרית שלו ולכן כשאנחנו יוצאים - הוא משלם. הוא גם כמה קנה כמה פעמים מוצרים למקרר (באחת מהפעמים קנייה ב120 שקל) וגם קנה מארז גדול של ניר טואלט כשביקשתי ממנו. בכל זאת, הוא מחסל חלק גדול מהנייר טואלט. נחשו למה.

פעם חשבתי שאני שונאת שינויים. ששינויים הם אלה שמכניסים אותי לפאניקה, לפעמים עד ממש קוצר נשימה. משהו שעליתי עליו, בעזרת הפסיכולוגית שלי כפרעליה היא שאני לא כל כך שונאת שינויים. כלומר, לא אוהבת אבל יכולה לחיות איתם. מה שאני לא יכולה לחיות איתו, מה שמביא אותי לפעמים למצב של קוצר נשימה,  זה חוסר וודאות. אתן דוגמא בקטנה: אני יכולה להסתדר עם זה שחברה תתקשר ותגיד שהיא יכולה להיפגש איתי ב19 במקום ב18, אבל נורא קשה לי שחברה תגיד שאולי תיפגש איתי ב18 ואולי ב19.

היות שחבריי לא קשורים זה לזה ולכן אני נוהגת להיפגש איתם לבד וגם עם א אני נוהגת להיפגש לבד והיות שלרוב אני נוסעת לירושלים מחמישי בערב עד מוצ"ש, וגם עבדתי עד עכשיו שלוש פעמים בשבוע עד 23 או חצות, אז נוצר מצב שיש לי מעט מאד ערבים פנויים, ושאני צריכה לנווט בין חבריי ולקבוע עם כל אחד בערב אחר, או אחד אחרי השני באותו ערב. היות שגם הם לומדים ועובדים ועסוקים - קשה מאד למצוא מועדים שנוחים לכולם.

מצאתי את עצמי קצת מעליבה חברות שלי, באשמת חוסר וודאות. למשל, דורה אמרה שאולי תיפגש איתי ברביעי בערב ואז צוצו רצתה להיפגש איתי ברביעי בערב וקצת העליב אותה שאולי אפגש איתה, כי אפגש איתה אם דורה לא תוכל להיפגש איתי והיום קרה בדיוק הדבר ההפוך: צוצו אמרה שאולי תיפגש איתי ואז דורה קצת נעלבה שאמרתי לה שאפגש איתה, אם צוצו תבטל לי. כנ"ל לגבי מחר, כי א אמר שאולי יבוא לישון אצלי היום, אז אמרתי לדורה שאפגש איתה מחר, אם א לא יוכל לבלות איתי מחר. 

ובלי קשר לזה שזה העליב את החברות שלי - אותי זה הטריף עשרת מונים יותר! אני שונאת לא לדעת אם אפגש עם מישהו באותו ערב או לא. אני שונאת שאומרים לי שאולי ואז מודיעים לי ברגע האחרון. אני אוהבת שהזמן שלי מאורגן ומוגדר.

אני שונאת פסוקיות תנאי לא רק בהקשר לזמנים, אלא בכל הקשר אפשרי. נורא קשה לי עם:"אם ככה אז יהיה ככה ואם יהיה אחרת אז יהיה אחרת ואם ככה אז ככה". אוהבת לדעת מה צפוי לי ומה עומד מולי.

היום שיגעו אותי. ג'ינגית חברתי שעובדת עם א שלחה לי sms שהפלאפון של א מקולקל אז שהוא ייצור איתי קשר יותר מאוחר באותו יום. מסתבר שהמכשיר שלו נהרס גם לשיחות יוצאות וגם לשיחות נכנסות. אז שלחתי לג'ינג'ית הודעה בחזרה שאני מבקשת ש-א יתקשר אליי מהפלאפון שלה. היא כתבה בחזרה שאמרה לו ושהוא יעשה את זה בהפסקה שלו. בינתיים חיכיתי ונטרפתי שאין לי דרך ליצור איתו קשר ולשאול אם בסוף הוא בא לישון אצלי היום או לא. בסוף הוא באמת התקשר בהפסקה, מפלאפון של מישהי בעבודה ואמר שהוא לא יכול לבוא היום כי הוא צריך ללכת לתקן את המכשיר באשדוד. וכך נפתר העניין הזה. 

וגם ההורים שלי התקשרו ואמרו שאולי יבואו לבקר אותי, כי אחותי סיימה קורס בצבא במרכז אז הם היו אמורים לבוא לקחת אותה לירושלים ועל הדרך לקחת גם אותי. הם גם היו אמורים לקחת את מסך המחשב שלי שלא עובד לירושלים, כדי שמישהו יתקן אותו שם. אבל הם עדיין לא יודעים שאני כבר לא עובדת, אז נאלצתי לשקר להם שאני עובדת היום מ17 עד חצות, אז שאם הם יגיעו - אני לא אהיה בדירה והם יצטרכו לקחת את המסך בלעדיי. והתבאסתי. אבל תכלס היה לי חשוב להיפגש עם צוצו ולמען זה החלטתי שאסע לירושלים מחר לבד בשלושה אוטובוסים ולא ברכב של הוריי עם הוריי היום. בסוף הם לא באו, כי אחותי לא הייתה צריכה, והם גם השיגו לי מספר טלפון, כי מסתבר שהמסך שלי באחריות והתקשרתי וגיליתי שיש מעבדה שנמצאת במרחק הליכה מביתי, שבה יתקנו לי את המסך בחינם. עכשיו רק צריך למצוא דרך להגיע לשם. יורד גשם ואני חושבת שיהיה לי כבד לסחוב את זה ברגל.

וגם התקשרו לפניי יומיים מהמכללה בה אני לומדת ואמרו שיש בעיה עם הוראת הקבע לתשלום שכר הלימוד אז נאלצתי ללכת לבנק. לא יכלו לראות מה הבעיה, כי זה לא הסניף שלי. בכל מקרה, ביטלתי את הוראת הקבע, כי החלטתי שכבר אשלם להם בצ'קים של אימא שלי (בהתחלה חשבנו שנעשה הוראת קבע מהחשבון שלי ואימא שלי כל פעם תחזיר לי בצ'קים), אבל אז כשהתקשרתי למכללה היום - אמרו לי שאפשר רק בשלושה צ'קים וזה נורא הדאיג אותי כי יצא לאימא שלי המון כסף בכל פעם, אז כבר נעשה הוראת קבע מהחשבון של אימא. הם שלחו לי את הטופס במייל ואימא צריכה להדפיס וללכת לסניף שלה לעשות. אז גם העניין הזה מסתדר. וניצלתי את הזמן שהייתי בבנק כדי לשלם חשבון חשמל. 

ודורה שיגעה אותי כשהתקשרה וממש התחננה שאלך איתה לפסטיבל אנמיקס, אבל לא יכולתי, כי כבר קבעתי עם צוצו ולא יכולתי לשנות איתה את התוכניות, אחרי שכבר העלבתי אותה. בסוף הוחלט שדורה תמצא חברה אחרת ללכת איתה או תלך הפעם לבד, ושאני אבוא איתה בפורים וגם קבענו להיפגש מחר. אז גם זה הסתדר.

ובעבודה שיגעו אותי כשהתקשרו אליי ושלחו לי smsים. עדיין לא אמרתי להם שאני מתפטרת, כי אני לא רוצה שיגבו ממני 500 שקל. הדרך היחידה שיש להם לעשות את זה - זה להוריד לי את הסכום הזה מהמשכורת. אין להם הרשאה לחדור לחשבון הבנק שלי. אז אני מחכה לזה שביום ראשון אקבל את המשכורת של נובמבר ורק אז אודיע להם שאני מתפטרת. ואז הם יוכלו להוריד לי כסף רק מהמשכורת של דצמבר. עבדתי רק משמרת אחת בדצמבר ולכן הם יוכלו להוריד לי רק את מה שהרווחתי שזה 200 שקל. הם כמובן לא יודעים על התוכנית המתוחכמת שלי. אמרתי להם שאני לא מגיעה היום בטענה שקרית שאימא שלי בבית חולים. הם רצו שאמצא מחליף וגם שאתן משמרות לשבוע הבא ופשוט לא עניתי לsms הזה ולשיחות הטלפון הבאות ועכשיו יש לי רגשות אשמה. 

וגם בקשר לאבחון הפסיכיאטרי קצת שיגעו אותי כשהתקשרו אליי וניסו לקבוע איתי מועדים להיפגש עם הפסיכיאטר ועם פסיכולוגית מיוחדת. הם העלו את אימא שלי בשיחת ועידה, כי הוריי צריכים להיפגש עם הפסיכולוגית גם. הם יפגשו איתה בלעדיי. זה מאד הטריד אותי בהתחלה, כי לא הבנתי איך מותר מבחינת חיסיון רפואי וגם גרם לי להרגיש נתמכת מדי בהוריי, אבל מהשיחה הנ"ל הסתבר שהפגישה שלהם עם הפסיכולוגית נועדה רק כדי לדבר על איך הייתי בתור ילדה קטנה ושהפגישה הזו בכוונה לפני הפגישה שלי עם הפסיכולוגית, כדי שהפסיכולוגית לא תוכל לפלוט באוזניהם שום דבר שאספר לה. אז קבענו מועדים להכל. ושמחתי שקביעת המועדים סופסוף מאחורינו ובקרוב גם יהיה מאחורינו כל העניין הזה. בעיקר שמחתי שזה יהיה בקרוב מאחוריי.

וגם קצת השתגעתי לגבי מתי אפגש עם חברה מהלימודים, לה אני חושבת שאקרא בבלוג קושקושנת, כדי שנעשה ביחד עבודה להגשה שאנחנו צריכות לעשות, אבל התקשרתי אליה וקבענו ליום ראשון. התלבטתי אם לתת לה את הצ'קים של אימא, כי היא הולכת למכללה בערב, אבל בסוף אימא לא תביא לי צ'קים אז לא צריך. ובכלל, לא יזיק אם אבוא גם. עכשיו שאני מובטלת - יש לי זמן גם לשיעורי ערב האלה, למרות שהם מתוקשבים והכול נמצא באתר של המכללה.

בכלל, נהיה קצת לחץ בלימודים. יש לנו בוחן באנטומיה במסגרת הדרכת השחיוה ועבודה להגשה במסגרת ההידרותרפיה. גם זה משגע אותי מרוב לחץ. 

ומוסיף למצב רוחי הלא מרומם בעליל - מזג האוויר המגעיל והגשום הזה.

אז עכשיו הלו"ז מסודר: היום בשש וחצי אני נפגשת עם צוצו והולכות לאכול המבורגר, מחר ב11 דורה תבוא אליי ונשב אצלי ונלך לשתות קפה במקום שנמצא במרחק הליכה קצר מביתי ואחרי זה אני נוסעת לירושלים באוטובוסים לבית של ההורים (במהלך הסופשבוע הזה אני אשלח לאימא במייל את הטופס להוראת קבע של המכללה ששלחו לי במייל והיא תדפיס אותו, כדי שתוכל לגשת לסניף שלה בשבוע הבא לעשות הוראת קבע), במוצ"ש אני חוזרת למרכז, ביום ראשון בבוקר אני הולכת ללימודים ואז ישר אחריהם קושקושנת תבוא אליי ואחרי זה אני אסע איתה ללימודים נוספים שמתקיימים בערב במכללה עצמה.

אני גם אתקשר במהלך יום ראשון לעבודה שלי ואודיע להם שאני מתפטרת. אני עדיין לא יודעת מתי ל-א יהיה נח להיפגש איתי, אבל זה בטוח יהיה בתחילת שבוע הבא, כי גם הוא מתגעגע ועכשיו אני כבר לא עובדת עד אמצע הלילה. או עובדת בכלל.

וחבל, פשוט חבל, שכל זה לקח ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים. לא יודעת מה לעשות עם זה שלעשות סידורים ולקבוע תוכניות שכרוכות בחוסר וודאות - כל כך משגע אותי. 

שיהיה אחלה סופשבוע.

שלכם,

נונה.