היי,

ביום חמישי האחרון א אמר לי שהפלאפון שלו מקולקל והוא לא יכול להוציא שיחות או לקבל שיחות. היינו אמורים אולי להפגש והוא אמר שהוא לא יכול, כי הוא צריך לסדר את הפלאפון. כל הסופשבוע הוא היה לא זמין ואז במוצ"ש הוא התקשר מהטלפון הקווי בביתו (כלומר בבית הוריו), ניהל איתי שיחה ארוכה וחביבה והציע שיבוא אליי למחרת, כלומר ביום ראשון (היום) ואמר שהוא יהיה איתי בקשר דרך הפלאפון של אביו. באמת היום בבוקר הוא סימס לי את המספר ובצהריים התקשר אליי מהפלאפון של אביו. 

ועניתי לו בשמחה ושאלתי באיזה שעה הוא בא היום ואז הוא אמר שהוא כנראה לא יבוא היום ושאלתי למה והוא ענה משהו לא ברור ושוב ניסיתי להביi למה. הוא לא רצה לדבר על זה בטלפון, אבל אני התעקשתי לשמוע מה קרה. שאלתי אם הוא כועס עליי על משהו והוא אמר שממש לא וכששוב ושוב התעקשתי לשמוע תשובה - א התחיל לעשות לי שיחת "יחסינו לאן".

לפני שאספר על שיחת "יחסינו לאן" אתן קצת רקע: א לא גרוש מבחינת המדינה. הוא ואישתו (בוא נקרא לה בבלוג מושקי) חיים בנפרד כבר שנה וחצי, יש להם מסמך כתוב שבו נרשם שהם יכולים לעשות כאוות נפשם, אבל הם לא התגרשו ברבנות. א שכב עם בחורה אחת אחרי שנפרדו, שבוא נקרא לה בבלוג ס ולאחר מכן הכיר אותי. א גר עם הוריו באשדוד. היא גרה עם הילדים בירושלים. הוא מנהל אורח חיים חילוני, למרות שעדיין מתלבש כמו דוס. היא חרדית.

בכל מקרה, א סיפר לי שהפלאפון שלו לא באמת התקלקל. מסתבר שמושקי לקחה לו אותו. היא חיטטה לו במספרים ובהודעות, מצאה את המספר של ס, התקשרה אליה, דיברה אליה לא יפה. א אמר שהפלאפון עדיין אצלה. שהוא חושש שתתקשר אליי ואני אמרתי לו שזה לא מעניין אותי, כי הם לא ביחד והוא לא חייב לה כלום.

א אמר שכל הסיפור הזה עורר בו מחשבות על היחסים ביננו. הוא אמר שיש לו רגשות אליי, שהוא נמשך אליי, שכיף לו איתי ושאני בחורה מיוחדת ומדהימה, אבל שהוא חושב (ואת הדבר הבא אמר בשיא העדינות) שאני כבר החלטתי שאני רוצה אותו בתור בנזוג וגם שהוא חושב שרגשותיי חזקים משלו. הוא אמר שהוא מבולבל כרגע לגבי הדת, לגבי הצורה שירצה לבנות את חייו, לצורה שבה הוא רוצה לגדל את ילדיו, שהוא בפרשת דרכים בחיים ולא יודע אם נכון להכניס לשם עוד מישהו. הוא אמר שהוא צריך קצת זמן לחשוב. אמר שזה יהיה רק הוגן כלפיי, אם הוא יהיה איתי רק אם הוא בטוח שהוא רוצה להיות החבר שלי, כי אם לא - זה סתם למשוך אותי. הוא חזר ואמר והדגיש שכלל אינו רוצה להיפרד. שהוא רק צריך קצת זמן לחשוב. משהו כמו שבועיים. שבשבועיים האלה אולי לא ניפגש ואם ניפגש אז לא נשכב.

ואני נעלבתי. כעסתי ששיקר לי בנוגע לפלאפון והוא אמר שזה השקר היחיד אוור שאמר לי וגם שמה זה משנה אם הפלאפון מקולקל או אצל מושקי. נפגעתי גם שלמושקי יש עדיין כזה כוח על חייו. שאלתי אם הוא שוקל לחזור אליה והוא ענה נחרצות שבהחלט לא. בנוגע לרגשות: אמרתי לו את האמת שהיא שכל מי שסיפרתי לו על הקטע הזה בינינו אמר שיש מצב ש-א מרגיש כמוני ופשוט יש לו אופי אחר והגדרות אחרות לרגש (גברים פחות מוחצנים מנשים, במיוחד בתחום הרגש, כך אמרה הפסיכולוגית שלי וגם כל אחד אחר שהתייעצתי איתו). וגם אמרתי שבשבועיים האלה אין לי בעיה שלא נשכב, כי הרי אני לא רוצה לחשוב שהקשר ביננו מבוסס על סקס, אבל שאני לא מוכנה שנתנהג כמו ידידים. ועוד הוספתי ואמרתי שלא יהיה כל כך בטוח שאני אשב ואחכה להוד מעלתו, אלא שיש מצב שאני זו שאסיים את זה. ו-א שוב אמר כמה הוא לא רוצה להיפרד אלא רק לקחת קצת זמן למחשבה ושאני חשובה לו. ואמרתי לו שגם אני לא רוצה להיפרד. וסיימתי את השיחה, כי חברה שלי הייתה אצלי והייתה צריכה ממני משהו ולא יכולתי להמשיך לייבש אותה, וגם כי א הראה סימנים שקשה לו להמשיך עם השיחה. האמת שגם לי היה קשה מאד.

כל מה שאמר פגע בי. ממש הרגשתי כאילו מישהו החטיף לי אגרוף בבטן. הכיתי בכוח בקיר מרוב תסכול. גם לא הייתי פנויה לזה, כי חברתי ואני היינו באמצע הכנת עבודה להגשה. אבל אחר כך, כשהיו לי כמה רגעים של שקט, פתאום קלטתי שתכלס א לא אמר לי שום דבר חדש. כבר דיברנו על זה שלוש או ארבע פעמים, שנראה שרגשותיי חזקים משלו, כבר דיברנו כמה פעמים על זה שהוא בצומת דרכים בחייו וכבר ידעתי שגרושתו חרדית וכמה שהיא שתלטנית והיסטרית. א גם לא נפרד ממני, אז למה לקחתי את זה קשה?

לקחתי את זה קשה כי זה תמיד מעליב אותי, כל פעם מחדש, לשמוע שהוא חושב שהרגשות שלי חזקים משלו. יש בהחלט מצב שגם לו יש רגשות אליי באותה מידה, אבל הוא מעבד אותם אחרת. גברים יותר מופנמים מנשים. אני זוכרת שהאשמתי את בובי האקס שלי בזמנו שהוא בכלל לא מתגעגע אליי כשאנחנו נפגשים רק בסופי שבוע והוא ענה שהוא כן ואפילו באותה מידה כמוני, אבל שהוא יותר חזק ממני ויכול להתמודד עם הגעגוע. וגם אם הרגשות שלי חזקים משלו - זה לא שאין רגשות אליי. אני יודעת שכן והוא יודע שכן, וגם אין דרך למדוד את זה עם סרגל.

והתחלתי לחשוב שאולי הלחצתי אותו יותר מדי, אבל לא משנה כמה הרצתי בראש את התנהגותי: לא הייתי משנה בה כלום. אני לא מתחרטת שהרעפתי עליו חום בחיבוקים ונשיקות וגילויי חיבה. אני לא מתחרטת שאמרתי לו כמה פעמים שיש לי פרפרים בבטן עם כנפיים ענקיות או שאמרתי לו כמה פעמים שאני מתה מגעגועים אליו. אני לא מתחרטת שהראיתי לו שהוא חשוב לי ויקר לי. דווקא אחד הדברים העיקריים, אולי הדבר הכי עיקרי שאהבתי בקשר - זה שאני לא צריכה להסתיר כלום או להצניע כלום, אלא להביע את רגשותיי במלואם ושתמיד הרגשתי בנוח להיות לגמרי אני במחיצתו, כי הוא אף פעם לא שפט אותי ותמיד הכיל אותי. הרגשתי שאני יכולה לבטוח בו להיות לגמרי אני, שזה כולל להראות לו בכנות את מה שאני מרגישה כלפיו. 

והאמת שאני חושבת שכל הקטע הזה של צומת דרכים בחייו, שגורמת לו לחשוב האם זה זמן המתאים להיכנס לזוגיות, לא תופס. פעם האמנתי בזה. יש לי כמה אקסים שנפרדו ממני בטענה הזו, שאנחנו נמצאים במקומות שונים בחיים או שהם בצומת דרכים וקשה להם להכניס לשם עוד מישהו. אני לא חושבת שהם שיקרו, אבל אני חושבת שאילו באמת ובתמים היו אוהבים אותי ואילו באמת ובתמים היו רוצים אותי - לא היו מוותרים עליי. אני יודעת שהנסיבות שהפרידו ביני לבין בני זוג מסוימים היו באמת קשות ושאם לא היה אותן - היינו נשארים ביחד עוד הרבה זמן, אבל זה לא משנה את העובדה שהם לא מספיק רצו אותי, כדי להלחם להישאר בקשר גם כשעוברים תקופה קשה או צומת דרכים. צומות הדרכים האלה, התקופות הקשות - זה מה שנקרא "חיים". בקיצור, אני לא מאמינה כבר ב"זו לא את. זה אני." 

חוצמזה, זה שיש לו ילדים, זה שיש לו אישה לשעבר היסטרית וחרדית, זה שהוא בן 37 ועדיין עובד בשירות לקוחות, זה שהוא לבוש כמו חרדי - אלה דברים שאני צריכה להתמודד איתם במערכת היחסים. לא הוא. הוא זה שצריך להתמודד עם החרא שלי במערכת יחסים איתי. עם החרא שלו הוא נשאר, איתי או בלעדיי. (אגב, חסר לו רק סמינריון לתואר בפסיכולוגיה ורק מבחן לתעודה בהדרכת טיולים, אליו הוא ניגש בחודש הבא, אז הוא כן בדרך למקצוע. והוא מרוויח בשירות לקוחות בין 7000 ל10000 שקל בחודש על עבודה של עשרים ומשהו שעות בשבוע, אז הייתי מתחלפת איתו בכיף).

והאמת שפה א מודה בפה מלא שלא מדובר רק על זה שהוא בתקופת מעבר בחייו, אלא גם שהוא לא בטוח עד כמה רגשותיו חזקים. שוב: הוא כן מחבב אותי, כן יש לו רגשות רומנטיים אליי, כן נמשך אליי, כן חושב שאני מיוחדת ויפה, כן מאד כיף לו איתי, אבל הוא לא בטוח אם יש לו פרפרים. הוא לא בטוח שהוא מרגיש ניצוצות, אם הבנתי אותו נכון. 

ואני מרגישה פגיעה באגו. למה דווקא אני הצד שבעמדת נחיתות בסיפור הזה? תכלס, א אמר את זה בצורה מאד יפה ומכובדת ועקיפה, אבל מה שהוא תכלס אומר זה:"אני בטוח שאת רוצה אותי, אבל לא בטוח שאני רוצה אותך." זה לא להשפיל את עצמי בכלל לתת לעניין צ'אנס? למה שלא אצא זו שעמדת הכוח בידה ואזרוק אותו?

אבל אני לא רוצה לאבד אותו. באמת היה לי טוב במחיצתו. באמת חשבתי שיש ביננו משהו מיוחד. באמת שהייתי מאושרת בזרועותיו, כמו שלא הייתי מאושרת זמן רב. 

ותכלס, יכול להיות שהכול יסתדר. יכול להיות שעוד שבוע-שבועיים א יפנה אליי, יגיד שהוא הגיע למסקנה שאני חשובה לו יותר ממה שחשב ושרגשותיו אליי חזקים ממה שחשב, יתחייב כלפיי ושנינו נצעד יחד אל עבר השקיעה. האפשרות הזאת קיימת. אני מייחלת שתתקיים. אבל ניסיון העבר לימד אותי ששיחות כאלה תמיד מסתיימות בפרידות. לפחות במקרה שלי. הלוואי והפעם זה יהיה שונה. 

אוףףףףףףףף גררררררררררר כוס אמאכ!!!!!!

שלכם,

נונה.