היי,

בפוסט הקודם, שפרסמתי אתמול, כתבתי על כך שאני מובטלת כבר שלושה שבועות ומתעצלת לחפש עבודה וגם מתעצלת לעשות סידורים חשובים כגון לקחת את המסך של המחשב שלי לתיקון, לסדר את ההגדרות בפלאפון כדי שיהיה לי אינטרנט ומצלמה, לברר על זכוכית חדשה או דלת חדשה, כי שברתי את הזכוכית שממנה הייתה מורכבת הדלת של חדר השינה שלי, לקנות ציפרלקס (כדורים נגד דיכאון) ופמינט (גלולות נגד הריון).

ואחרי כתיבת הפוסט הבנתי עד כמה קריטי שאזיז כבר את התחת שלי, אז ביררתי את הכתובת המדויקת של המעבדה שאליה הייתי צריכה לשלוח את המסך לתיקון וגיליתי שהיא יותר קרובה לבית שלי ממה שחשבתי. התקשרתי לחברת "דן" כדי לברר על אוטובוס, כי חששתי שהמסך יהיה כבד לי ופעם ראשונה שנציג של "דן" אמר לי:"לכי ברגל" כי מסתבר שזה פחות מתחנה אחת באוטובוס. צוצו חברתי החמודה התנדבה לקחת אותי, כי חששה שאפיל בדרך את המסך ואשבור אותו ואחר כך הלכנו לבית קפה.

מסתבר שזה באמת חצי דקה נסיעה למעבדה. יכולתי גם לעשות את זה ברגל. כשהמסך יחזור מתיקון - אני אחזיר אותו ברגל ולא אסנג'ר שוב את צוצו. נדהמתי מכמה שזה היה פשוט: יצאתי מהבית עם המסך, צוצו אספה אותי עם הרכב שלה, נסענו חצי דקה, שמתי שם את המסך, גיליתי שזה באמת נכון שיש לי אחריות אז התיקון יהיה בחינם וחזרתי לרכב של צוצו. כל הסיפור לקח שתי דקות ונדהמתי מכך שאני מורחת את זה כבר חודש וחצי.

משם נסענו לבית קפה, שממוקם בתוך קניון. התקשרתי לרופא המשפחה שלי וביקשתי מהמזכירה שלו שהרופא יחדש לי את הציפרלקס. הוא עשה את זה מיד. נכנסנו לסופר פארם שבקניון, שלמזלי עובד עם הכללית, הרוקחת ראתה את המרשם במחשב ומיד קיבלתי את הציפרלקס. ניצלתי את ההזדמנות כדי לקנות גם גלולות, כי גם הם בדיוק נגמרו לי. נדהמתי מכמה זה היה פשוט ונורא כעסתי על עצמי על כך שהייתי כזו לא אחראית עד שנתקעתי בלי ציפרלקס בסופשבוע ולא לקחתי שישי-שבת, כי לא היה לי. זה כדור נגד דיכאון שמשפיע על המוח ונראה לי שיכולות להיות השלכות על לדלג על יומיים. אני חייבת לטפל בעניינים שלי יותר.

עכשיו כל מה שנשאר לי זה לסדר את ההגדרות בפלאפון (החנות שממנה קניתי את הפלאפון נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה ממני. מחר, כשאלך לפסיכולוגית, אנצל את ההזדמנות כדי לקפוץ לחנות, כי היא ממוקמת בדיוק ליד תחנת האוטובוס שממנה אני לוקחת אוטובוס לפסיכולוגית) ולטפל בעניין של הדלת (זה אני חושבת איעזר בהורים שלי שקופצים למרכז ולדירה שלי ביום חמישי, כי יש לנו פגישה עם פסיכיאטר בבית חולים במרכז). מחר, כשאלך לתחנת אוטובוס כדי לנסוע לפסיכולוגית - אנצל את ההזדמנות לא רק כדי לסדר את הפלאפון, אלא גם כדי לשאול בבית קפה נחמד שממוקם שם אם הם מחפשים עובדים וכך סופסוף אתחיל לחפש עבודה.

אז זהו. נונה כהן מתחילה להזיז את התחת. אני כבר שלושה שבועות תקועה במיטה, מתחת לפוך, ויוצאת משם רק בשביל לנסוע ללימודים פעמיים בשבוע או בשביל להיפגש עם חברים. זה לא עובד ככה. אני חייבת להיות יותר אחראית ולטפל בעניינים שלי. דיכאון חורף זה לא תירוץ. אי אפשר להיכנס לתרדמת חורף כמו הדובים, עם כל כמה שבא לי להיכנס למיטה, מתחת לפוך ולצאת משם בעוד שלושה חודשים, כשיסתיים החורף.

אתמול, אחרי שלוש שנים של חברות, סיפרתי סופסוף לצוצו שאני כותבת בלוג. סיפרתי לה אפילו מה הכינוי שלי. נכוויתי בעבר מחשיפות (בתיכון כשילדים מגעילים מהשכבה עלו על הבלוג ועשו לי את המוות, בגיל 19 כשהעיפו אותי מהוסטל של אוטיסטים בו עשיתי שירות לאומי כי כתבתי בבלוג הקודם שלי על האוטיסטים בשמותיהם כי לא ידעתי שאסור, בגיל 19 וחצי כשמטפלות בגן שבו עשיתי שירות לאומי גילו את הבלוג שלי והזדעזעו מכך שאני מסוגלת לחשוף את חיי המין שלי באינטרנט, כי עשיתי שירות לאומי בקיבוץ וזו חברה שמרנית ועוד ועוד דוגמאות). גם נמנעתי בשנים האחרונות מלספר לחברים שלי על קיום הבלוג, כי חששתי שאולי לא ארצה לספר להם משהו, או שהם יפגעו ממשהו שאכתוב עליהם, אם נגיד נריב.

אבל היום אני כבר לא רואה את הבעיה בלספר לחברים שלי על הבלוג. בכל שלושת השנים של החברות שלי עם צוצו, לא כתבתי בבלוג אפילו דבר אחד שמפריע לי שהיא תדע. 85% סיפרתי לה בעצמי ואת ה15% הנותרים סתם כי לא יצא. בעצם, אני כן נמנעת מלדבר איתה הרבה על מין, כי היא דתייה, אבל אם איזשהו פוסט שמוזכר בו סקס יפריע לה - היא תוכל לדלג עליו. צוצו מכירה אותי ויודעת מה אני שווה ושאני אדם איכותי ולא זול.

וחוצמזה, זה לא בלוג זימה. אני כותבת פה על כל תחומי החיים וגם אם אני מזכירה סקס - אני כמעט אף פעם לא כותבת על תנוחות, אלא רק מציינת ששכבתי עם מישהו ומה זה גרם לי להרגיש מבחינה נפשית. מלבד זה, אני יוצאת עם מישהו כבר כמעט שלושה חודשים ושוכבת רק איתו, אז בכלל אין עם זה בעיה כרגע.

ופתאום קלטתי שאני אומנם לא מתכוונת לספר להם בעצמי, אבל שזה לא יהיה סוף העולם גם אם אנשים מהמכון הטיפולי שבו אעבוד בעתיד בהידרותרפיה יעלו על הבלוג. למדתי מהטעויות שלי ובניגוד ללפני שבע שנים וחצי, כמובן שלא אחשוף פרטים על מטופלים ובטח שלא עם שמות. ובנוגע לזה שחששתי משמרנות כי מי שעוסק בטיפול ובחינוך, במיוחד מול ילדים, מצופה ממנו להיות אדם...איך אני אסביר את זה...שלא חושף ברבים דברים שקשורים לסקס, אז אני לא חושבת שזה תופס פה. תראו את מיכל ינאי. עשתה סרט בצעירותה בשם "נשיקה במצח" שבו היא שיחקה מישהי שכמעט נאנסת ואחר כך הלכה להיות מנחה בערוץ הילדים. ותראו את חני נחמיאס, שפונה לילדים כבר עשרות שנים, אבל שיחקה במקביל בטלנובלה "מיכאלה" מישהי ששוכבת עם בחור שצעיר ממנה ב25 שנה.

ותכלס, אין מילה אחת שכתובה בבלוג הזה שאני מתביישת בה. כן, כתבתי גם על מין, אבל כתבתי גם על לימודים, עבודה, יחסים עם המשפחה, יחסים עם חברים, על הליקוי שלי ועל יחסים עם בני זוג.

הדבר היחיד שמפריע לי זה שאין לי זכות לחשוף אנשים אחרים. למשל, מה שכתבתי פה על זה ש-א ומושקי עדיין לא התגרשו ברבנות. אין לי זכות לכתוב על חייהם של אנשים אחרים ואני מתכוונת יותר להקפיד עם זה. אני זוכרת שכשהייתי בתיכון אז חברה שלי, שכתבה בלוג בזמנו, כתבה שהחבר שלי ואני נפרדנו וזה נורא הרגיז אותי כי היא אמורה לכתוב על החיים שלה ולא שלי. אני יודעת שזה בעייתי כי חיי שזורים בחיי אנשים אחרים.

אז זהו. הנקודה העיקרית שעליה רציתי לכתוב זה שאין משהו שכתוב בבלוג שלי שיש לי בעיה שחבריי ידעו. אז אולי, אחרי שבע שנים, בהם לא הזכרתי במילה בפניי חבריי שאני כותבת בלוג, הגיע הזמן לספר להם. במילא אין פה שום דבר שאני לא מספרת להם. בניגוד לימי התיכון, התבגרתי וכבר אין לי עניין לריב עם חברים ואז לא לספר להם מה אני חושבת עליהם בזמן המריבה. אני כמעט לא רבה. וגם אם כן - אין לי בעיה שהצד השני ידע את עמדתי. 

תגידו תמיד תודה לנהג של האוטובוס ותאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.