היי,

אתמול א ואני הלכנו עם ג'ינג'ית לתל אביב, ללוות אותה לקנות נעליים לחתונה שלה וגם סתם לשבת שלושתנו לאכול משהו ביחד. א וג'ינג'ית עיצבנו אותי. ואחר כך קלטתי שזה לא באשמתם וקשור לבעיה שיש לי ולא לבעיה שיש להם.

עיצבן אותי שהרגשתי שיש להם יותר נושאים משותפים לשיחה ממה שיש לי ול-א וממה שיש לי ולג'ינג'ית. זה עיצבן אותי כי לפני תפיסת העולם שלי כשזוג יוצא עם חברה של בת הזוג אז יש שתי אופציות: או שהחברה של בת הזוג מרגישה גלגל חמישי כי היא לבדה עם זוג, או שבנזוג מרגיש גלגל חמישי כי הוא עם שתי חברות טובות. אבל פה משום מה התרחשה אופציה שלישית: אני, כלומר בת הזוג, הרגישה גלגל חמישי.

אני יודעת שאין שום סיכוי בעולם שיקרה ביניהם משהו. לג'ינג'ית יש בנזוג כבר כמעט שבע שנים והם מתחתנים ביולי הקרוב (בדיוק בחודש בו ימלאו לקשר שלהם שבע שנים), אני יודעת ש-א אוהב רק אותי ולא מעוניין בה וגם היא לא מעוניינת בו. ואפילו אם לג'ינג'ית לא היה בנזוג ול-א לא היה אותי - עדיין לא היה קורה ביניהם כלום.

מה שעיצבן אותי הוא אחר. לקח לי זמן להבין למה התעצבנתי עד שקלטתי שאני זו שרצתה להיות במרכז העניינים. בכל מפגש חברתי שהייתי בו בחיים - מרכז תשומת הלב הייתה בי. ופה, ג'ינג'ית השתלטה על העניינים והייתה יותר בולטת ממני, מה שקרה לי לראשונה בחיי. בכל מפגש שלי בחברה, בין אם הוא אחד על אחד ועוד יותר אם מדובר בקבוצה - הכי שמים לב אליי. אני זו שתמיד מדברת יותר מכולם. עיצבן אותי שג'ינג'ית דיברה יותר ממני במפגש הזה.

ובכלל, לקח לי זמן להבין את זה, אבל עוד דבר שקלטתי זה שעיצבן אותי שהקשר של ג'ינג'ית ו-א עומד בפניי עצמו. אני לוקחת לדוגמא את בעלה של חברתי מימי. אני מאד מחבבת אותו וחושבת שהוא אדם מקסים, אבל הקשר שלנו לא עומד בפני עצמו. אם חס וחלילה מימי והוא יפרדו - אני והוא לא נשמור על קשר. ניכר מ-א ומג'ינגית שבלי שום קשר אליי - הם ידידים. גם אם יום אחד חס וחלילה א ואני ניפרד - הם ישארו ידידים. אני מניחה שזה עניין של רכושנות. כאילו אני רוצה שג'ינג'ית תהיה שלי ורק שלי ו-א יהיה שלי ורק שלי.

ובכלל, יצא במקרה או לא במקרה, שכמעט בכל דיון שניהלנו שלושתנו אתמול - א וג'ינג'ית נקטו בעמדה אחת ואני באחרת, דברים שהצחיקו אותם לא הצחיקו אותי ודברים שהצחיקו אותי לא הצחיקו אותם. הם אפילו הזמינו אותה מנה כשישבנו במסעדה. 

מה שיפה זה שביני לבין א יש תקשורת מספיק טובה כדי לדבר על דברים כאלה, אז אחרי שהמפגש הסתיים ונפרדנו מג'ינג'ית - אמרתי לו שהוא עיצבן אותי ויחד הגענו לסיבות שעיצבנו אותי. ואני הגעתי למסקנה שאני אומנם מאד נהנית בחברתו של א ומאד נהנית בחברתו של ג'ינג'ית, אבל אני לא רוצה יותר לבלות עם שניהם ביחד.

אחר כך דיברנו על דברים אחרים וצחקנו והתקלחנו ביחד ועשינו סקס ושכבנו מחובקים ומכורבלים והתלטפנו והיה לי נעים. וגם הבוקר שכבנו מחובקים והתלטפנו ודיברנו ואחר כך הלכנו לארוחת בוקר גדולה בבית קפה ומשם א רץ לעבודה ואני רצתי לבית חולים. לפגישה אחרונה של איבחון שנועד לקבוע אם אני על הרצף האוטיסטי. היה מאוחר והאוטובוס התמהמה אז לצערי לקחתי מונית ספיישל. 

הפגישה הפעם הייתה קצרה. נראה שלרופא נגמרו כבר השאלות, כי נפגשנו כבר הרבה פעמים (התהליך הזה נמשך כבר חצי שנה). הוא הסתכל במחשב וחיפש ומה לשאול אותי. כשלא מצא - שאל איך הולך לי עם הבנזוג שלי ואמרתי שטוב ושהיה לנו אתמול חצי שנה ואז הוא ביקש ממני לספר לו קצת על א.

סיפרתי בקצרה על א פרטים טכניים (שהוא בן 37, בתהליכי סיום של תואר בפסיכולוגיה ובתהליכי סיום של תעודה בהדרכת טיולים, שהוא עובד בשירות לקוחות, שהוא גר באשדוד, שהוא בתהליכי גירושין), סיפרתי בקצרה דברים טובים בקשר שלנו (שאני מאד אוהבת אותו והוא מאד אוהב אותי, שהוא האדם הכי מכיל שהכרתי מעודי, שהוא מצחיק אותי, שאני חושבת שהוא חכם ומתוק, שנעים לי בחברתו) וסיפרתי בקצרה גם דברים רעים (שהמראה החיצוני שלו מפריע לי ואז פירטתי כל מה שכתבתי לא מזמן בבלוג על המראה החיצוני שלו, שאני חוששת שיהיה לנו קשה לבנות חיים משותפים לאור העובדה שיש ל-א שלושה ילדים קטנים וחרדים, שאני חוששת שבמקרה שנעבור לגור ביחד - הם יקראו לי שיקצה, שמפריעה לי התכונה של א שהוא נותן לאנשים להתייחס אליו איך שירצו).

אחר כך הפסיכיאטר שאל עוד כמה שאלות על התפקוד שלי, שחלק מהן שאל אותי בעבר, למשל אם אני מנהלת חשבון בנק לבד או הולכת לסופר לבד וכאלה וגם שאל מה הייתי עושה אם הייתי רואה ילד קטן עזוב באמצע הרחוב ואני עניתי. וגם דיברנו על הקונצטרה שהוא רשם לי.

עשרים דקות בערך אחרי שהפגישה התחילה - הוא כבר אמר שיש לו את כל המידע ומבחינתו סיימתי את תהליך האיבחון, אלא אם כן יש לי משהו להוסיף. ואני סיפרתי כמה התהליך הזה היה סיוטי עבורי וכמה שנאתי כל רגע. אמרתי את זה בצורה מאד יפה ומכובדת והדגשתי שזו אלא אשמתו או אשמת הפסיכולוגיות שעשו לי את האבחון, אבל זו חוויה קשה כשבודקים אם אתה על קו האוטיזם. והוא הבין ללבי.

ואז שאלתי מה הלאה. הוא אמר שהוא והפסיכולוגיות שגם עשו לי את האבחון - יפגשו ויתייעצו ותוך כמה שבועות הם יגיעו לאבחנה, שתכלול בערך חמישה עמודים וישלחו לי אותה הביתה בדואר. ושאחר כך ניפגש כדי לדבר על האבחנה וכנראה אחר כך עוד פגישה שתהיה יותר מכוונת, ובה נחליט מה עושים הלאה במידה שאני באמת ברצף האוטיסטי כדי שאוכל לקבל עזרה. ואני אמרתי שטוב שכך, כי אם כבר עברתי את הסיוט הזה אז כדאי שיצא מזה משהו.

וגם שאלתי אם עזרה זה אומר רק אופציה לקצבה מביטוח לאומי והוא אמר שלא רק זה, אלא גם הכרה על ידי כל מני מוסדות במדינה, וגם טיפול, לא רק פסיכולוגי אלא מכל מני סוגים ואולי גם הכוונה תעסוקתית או אישית, ואני אמרתי שיופי והודיתי לו ובזאת סיימנו את הפגישה.

אני כל כך שמחה שהסיוט הזה של תהליך האיבחון מאחוריי. באיזשהו מקום אני לא יודעת אם אני מעדיפה שיצא שאני לא על הרצף או שאני מעדיפה שיצא שאני על הרצף, כי העובדה בשטח היא שכן קשה לי עם הרבה דברים. אם יצא שאני לא על הרצף - ימשיך להיות קשה לי מבלי שאקבל עזרה וככה גם סתם עברתי את הסיוט הזה של תהליך האיבחון. מצד שני, כל כך לא רציתי להיות אוטיסטית. 

וחזרתי לדירה וישבתי עם אף פחוס וסיפרתי לו על מה שהיה באבחון ועל מה שהיה אתמול עם א וג'ינג'ית ואחר כך הלכתי לעבודה ובדרך ראיתי ש-א שלח לי הודעה שבה כתב, בעדינות ובצורה יפה ומכבדת, שהוא איחר היום לעבודה בחצי שעה, אז אולי לא הייתי צריכה לדחוף כל כך ללכת לבית קפה לאכול ארוחת בוקר ענקית, כשהוא אמר לי שאין לזה מספיק זמן.

ואז עבדתי. אין ספק שמדובר בעבודה מתישה. לעבוד בסקרים זה בעצם אומר לחזור על עצמך שוב ושוב ושוב במשך שעות. אבל עמדתי בזה. וגם היה לי נחמד עם החבר'ה (לאחד מהאנשים שעובדים איתי יש אספרגר והצלחתי לעלות על זה עוד לפני שהוא אמר לי. ניהלנו שיחה ממש מעניינת על זה). וחוצמזה, אני צריכה כל שקל. לא היו משמרות כל החודש. בזכות המשמרת היום המשכורת הקרובה שלי צמחה מ225 שקל בערך ל350 שקל בערך.  

ואחרי המשמרת התקשרתי ל-א והתנצלתי על כך שבגללי הוא איחר לעבודה והוא אמר שזה לא רק באשמתי, אלא גם באשמת המלצרית שהתמהמהה, אבל שלא הייתי צריכה לדחוף כל כך ללכת - כשהוא אמר שאין מספיק זמן. ואני אמרתי שזה קשור גם לבעיה שיש ל-א שהוא לא יודע לסרב בצורה נחרצת כי הרי הצלחתי לשכנע אותו בקלות רבה מאד, ואמרתי לו שהוא צריך לעבוד על הבעיה הזאת שלו - שהוא לא יודע להעמיד אנשים במקומם, מה שכולל בין השאר לסרב בנחרצות ושאני צריכה לעבוד על הבעיה שלי שהיא שאני יותר מדי פושרית, והוא הסכים מאד עם שני הדברים, ואז כבר שנינו שכחנו מהתקרית ועברנו לדבר על דברים אחרים (דברים שקרו לו היום בעבודה, איך היה היום הפגישה של האיבחון) וסיכמנו שניפגש ביום רביעי וסיימנו את השיחה בנשיקות.

שוב שמחתי שאנחנו מדברים בפתיחות וישירות על הכול, כולל מה שמפריע לנו.

נונה.