היי,
חשבתי שוב על מה שכתבתי על א בפוסט הקודם והגעתי למסקנה שסתם אכלתי סרטים ושסתם שפטתי אותו. מחר ניפגש אחרי 11 ימים שלא נפגשנו ואני מאד מתגעגעת, אבל אני מבינה שהמצב באמת לא איפשר להפגש: היינו בסופשבוע בקיבוץ בערבה. במוצ"ש הוא חזר לאשדוד כי היה צריך לעבוד ביום ראשון ואני נסעתי עם אחותי ובעלה לירושלים. ביום שני היה ליל הסדר, ביום שלישי היה חג ואז הילדים שלו באו אליו מיום רביעי עד היום (יום שלישי).
תכלס, הערב היחיד שהיה לנו פנוי זה הערב שבין שלישי לרביעי שבוע שעבר. בפוסט הקודם אמרתי שזה עיצבן אותי והעליב אותי ש-א לא נפגש איתי באותו ערב בטענה שהוא "בדיכאון אחרי חג". אבל בעקבות תגובה של אחת המגיבות, פתאום הבנתי שזה באמת לא תירוץ אלא סיבה אמיתית לגמרי. בתור מישהו שהיה פעם חרדי ועכשיו כבר לא, אבל שרידים מהעולם החרדי מלווים אותו כל הזמן - אני יכולה להבין שהחגים הם תקופה בעייתית עבורו כשהוא תקוע בין העולמות. ראיתי את הסדרה "סימני שאלה".
אומנם לא נפגשנו במוצ"ש ובשני בערב בגלל שהילדים שלו, שהיו אמורים לבוא רק לחול המועד ולסופשבוע - החליטו להשאר במשך שבוע, אבל תכלס, גם אם לא היינו נפגשים בערבים האלה רק בגלל ה"דיכאון אחרי חגים" שלו אז מין הראוי שהייתי מכבדת את זה.
ואי, מחר יהיה מזה כיף. כל כך התגעגעתי למתוק שלי.
הצלחתי היום לשחות 16 בריכות חתירה. אומנם עם סנפירים ובטכניקה שיש בה הרבה מקום לשיפור, אבל אני עדיין מאד גאה בעצמי שהצלחתי לשחות 16 בריכות חתירה בלי למות. ב8.6 יש לי מבחן סופי בהדרכת שחייה שיכלול 16 בריכות חתירה, ונראה שאני בדרך הנכונה להצליח בו.
היום אני מבינה שעד לפני שמונה חודשים בכלל לא ידעתי לשחות, מלבד קצת סגנון חזה. זה בהחלט מרשים ומשמח שממצב כזה - אני עומדת להפוך למדריכת שחייה. זה לקח לי אפילו פחות משנה.
במסגרת ההדרכת שחייה יש שלושה מבחנים גדולים סופיים: ב25.5 (עוד חודש אחד בלבד!!!) יש לי מבחן בהדרכה עצמה, שהיא להדגים את התנועות ביבשה ובמים. ב8.6 יש לי מבחן ב16 בריכות חתירה וב15.6 מבחן עיוני שלא מדאיג אותי.
זה אומר שעוד חודש וחצי אני מסיימת עם ההדרכת שחייה. אחר כך נשארו לי שלושה ימי לימוד כדי ללמוד "פסיכולוגיה של הספורט" ושלושה ימי לימוד כדי ללמוד "תורת האימון". אבל פה מדובר על מבחנים שלא כוללים כניסה למים או תנועות של שחייה. היו לי באמצע השנה שלושה ימי לימוד כדי ללמוד אנטומיה במסגרת הדרכת השחייה ושלושה ימי לימוד כדי ללמוד "פיזיולוגיה של המאמץ" במסגרת הדרכת השחייה. אפילו לא מלמדים את זה מדריכי שחייה. זה חומר שתופס להרבה מקצועות.
בקשר לתעודה בהידרו שהיא הדבר העיקרי שמעניין אותי (הרי אני עושה את התעודה בהדרכת שחייה, כי בלי זה לא יתנו לי תעודה בהידרותרפיה): יש לי מבחן עיוני ומעשי ב25.6, כלומר עוד חודשיים בדיוק ובזאת אסיים עם לימודי ההידרו (עד אז אני צריכה לעבור את המועד ב של הסמסטר הקודם, לעבור מבחן בשיטה שנקראת "ווטסו" שנלמד עליה במאי וניבחן עליה בסוף מאי, לקבל ציונים על מטלות שהגשתי ולהגיש עוד מטלה אחת שיתנו לנו לעשות ביוני).
בסוף יוני יהיה לי גם מבחן גדול בפיזיולוגיה, במסגרת התעודה בהידרו, שאת זה אני לומדת במכללה עצמה.
ישאר לי לחודש יולי, במסגרת התעודה בהידרו, רק לעשות תעודה בעזרה ראשונה (שוב, זה לא דורש אימון במים. מי שמעביר את זה הוא לא הידרותפיסט. תעודה בעזרה ראשונה יכולה לשמש לדברים רבים) ולהגיש את עבודת הגמר שלי, שמבוססת על סטאז, שאותו אסיים בתחילת יולי.
היום הגעתי ל30 שעות מתוך 60 שצריך לעשות בסטאז. כל שבוע אני עושה ארבע שעות.
בקיצור, רואים כבר את הסוף קרב. אני בהחלט מקווה שאצליח לעבור את הכול בשלום ועושה את כל מה שצריך בשביל זה.
התקשרה אליי היום המזכירה מהמרפאה בה עשיתי את האיבחון ואמרה לי שהוא מוכן. היא שאלה לכתובת המדויקת שלי, כדי שתוכל לשלוח לי את האיבחון בדואר וגם קבעה לי פגישה עם הפסיכיאטר והפסיכולוגית שעשו לי את האיבחון. האיבחון הזה יקבע אם אני נמצאת על קו האוטיזם או לא. בפגישה נדון במה שאקרא על התוצאות.
אמרתי לה: "את לא יכולה להגיד לי בטלפון מה יצא, נכון?" והיא אמרה:"לא, זה 11 עמודים. גם של הפסיכיאטר וגם של הפסיכולוגית שעשו לך את האיבחון."
בהתחלה נורא הלחיץ אותי שזה 11 עמודים, כלומר שיש להם הרבה מה לומר על המצב שלי. זה הזכיר לי שכשלא מתקבלים ללימודים - מקבלים דף שבו כתובות כמה שורות, אבל כשכן מתקבלים - מקבלים חבילה גדולה של ערכת הרשמה. פחדתי שעצם זה שזה 11 עמודים אומר שאני על קו האוטיזם.
שיחה עם אימא שלי שיכנעה אותי שזה לא נכון. פשוט לאור העובדה שההורים שלי שילמו אלפי שקלים על האיבחון הזה אז יהיה מאד לא מקצועי ולא לעניין - לשלוח לי חצי דף. הם מחויבים לפרט. הם מחויבים להראות שהשקיעו. וזה ממש לא בהכרח אומר משהו על המסקנה שהגיעו אליה.
עדיין כל זה מאד מלחיץ אותי ומתסכל אותי ואני צריכה להזכיר לעצמי כמה דברים חשובים שוב ושוב: קודם כל, אני מזכירה לעצמי שהאיבחון הזה לא משנה את מי שאני. אני אשאר אותה נונה שאני כבר כמעט 27 שנה.
אני מזכירה לעצמי שזה לא משנה אם יקראו ללקות שלי אן.וי.אל.די, אוטיזם, משהו חצי עגול ירוק עם נקודות ורודות או חבצלת השרון. כותרות לא משנות. התסמינים נשארים אותם תסמינים והלקות נשארת אותה לקות.
וכשאני נזכרת בשאלות באיבחון, שהרגשתי שמבזות אותי, כמו אם אני הולכת לסופר לבד או מנהלת חשבון בנק לבד או נוסעת באוטובוס לבד, אז אני מזכירה לעצמי את הדבר הנכון שהמאבחנת אמרה לי: יש אנשים שהם מאד מוצלחים מבחינה אקדמאית למשל, אנשים עם דוקטורט ואף פרופסורה, שמתקשים לעתים בפעולות יומיומיות כמו לנסוע באוטובוס.
השאלות האלה לא מוחקות את זה שאני אקדמאית, מחזיקה דירה, שיש לי בנזוג, שיש לי חברים ושאני מנהלת חיים עצמאיים. אני נזכרת בסרט "משוגעים מאהבה" בו ג'וש הארטנט משחק מישהו עם אספרגר שהוא מגה גאון ומגה מחונן במתמטיקה, אבל במקום לעבוד בנאסא - עובד בתור נהג מונית, כי הוא מתקשה להסתכל בעיניים וללחוץ יד בראיון עבודה.
אני מזכירה לעצמי שהרצף הוא מאד ארוך. לא כל מי שאוטיסט דופק את הראש בקיר ועושה קקי במכנסיים. כשהתעקשתי שאני לא על קו האוטיזם אלא שיש לי לקות למידה, אז המאבחנת אמרה לי דבר נכון: על הרצף של לקות למידה יש בקצה השני פיגור. והרי אין לי בעיה שיקראו לי לקוית למידה. בדיוק על אותו משקל ברצף של אוטיזם יכולים להיות בצד אחד אוטיסטים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים ובקצה השני אנשים כמוני, שפשוט קשה להם עם כמה דברים. אני מזכירה לעצמי את דבריה.
ואני גם יודעת שבאיזשהו מקום, עם כל כמה שזה מפחיד אותי, עדיף שייצא שאני על הרצף, כי אז אוכל אולי לקבל קצבה ואולי עוד כל מני סוגים של עזרה. תכלס, אם יצא שאני לא על הרצף - יוצא שסתם בוזבזו אלפי שקלים ושעברתי את הסיוט הזה לחינם, מבלי שיצא מזה כלום.
וזה בהחלט היה סיוט. כי עם כל מה שכתבתי פה נכון, עדיין הייתה חוויה מאד קשה לעבוד את האבחונים האלה. חזרתי כל הביתה ממוטטת. אחרי השאלון שהפסיכולוגית העבירה לי - בכלל לא הפסקתי לבכות במשך יום. וחבל.
סיום פסח שמח לכולם.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
