שלום לכל הקוראים ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,

את הסיפור שאני עומדת לספר בפוסט הזה, סיפרתי גם באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הקודם שלי, אבל מכיוון שאני יודעת שיש פה לא מעט קוראים חדשים וגם מכיוון שלא יזיק לרענן את הזיכרון של אלה שכבר קראו את הסיפור הזה וגם בגלל שזה שמישהו שקרא כמה פוסטים בבלוג הישן שלי אז לא אומר שהוא קרא גם את הפוסט על מה שעברתי במשפחה שלי - אני רוצה לכתוב את הסיפור הזה שוב. אני לא אעשה העתק הדבק או משהו כזה, אלא אספר את הסיפור מחדש בניסוח שונה. ההתעללות שעברתי במשפחתי, בתור ילדה ונערה היא חלק ממני, משהו שמלווה אותי כל הזמן למרות שההתעללות  כבר פסקה לחלוטין ואני חושבת שחשוב שהקוראים יידעו את זה עליי, כדיי ללמוד להכיר אותי טוב יותר.

אנחנו חמישה ילדים יחד איתי: אחי בן 27, אחותי בת 24, אני בת 19 והאחיות התאומות שלי כמעט בנות 12. כשהיינו צעירים יותר אבא שלי נהג לפוצץ לכולנו את הצורה. לא מכות בחגורה ולא שום דבר שדורש אשפוז אבל סטירות, בעיטות, משיכות בשיער וכאלה דברים. אימא שלי תמיד ניסתה למנוע את זה בעדו. הוא לא היכה גם אותה אבל היא לא הצליחה לעצור אותו. היא המשיכה לעשות לו שיחות ולשטוף אותו אבל לעזרה מחוץ לבית היא מעולם לא פנתה. אחותי הגדולה המקסימה תמיד ניסתה לעזור לכולנו. אחי פשוט היה מסתגר בחדר שלו ולא היה מעניין אותו כלום.

כשהייתי בת 16 ואחותי בת 21 היא רצתה לעזוב את הבית אבל לא רצתה להשאיר אותנו במצב הזה אז היא פנתה לעובדת סוציאלית ודיווחה. גם אני הייתי צריכה לבוא לדווח כמה פעמים. הייתה לי הרגשה מגעילה שאני בוגדת באבא שלי אבל עמוק בלב ידעתי שזה לטובה ואני עושה את זה כדיי להקל על החיים שלי בבית אבל בעיקר כדיי להקל על האחיות הקטנות שלי שנשארו להם עוד הרבה שנים לחיות בבית. העובדת הסוציאלית עשתה כמיטב יכולתה אבל זה נמרח שמונה חודשים כי היו עוד פול תיקים שהיא הייתה צריכה לטפל בהם.

ערב אחד היינו בבית רק אני, אבא שלי והאחיות הקטנות שלי. ראיתי טלוויזיה בסלון ואחותי הקטנה התלוננה שהרעש של הטלוויזיה מפריע לה לישון למרות ששמעתי בווליום מאד נמוך. אבא שלי דרש ממני לכבות את הטלוויזיה. סירבתי. הוא כבר היה ממש עצבני כי ניסה להרדים את האחיות שלי במשך שעות אז הוא בא וכיבה לי את הטלוויזיה. התרגזתי וניסיתי להדליק אותה שוב ואז הוא פוצץ לי את הצורה. זה ממש ממש כאב. הוא משך לי בשיער עד שנפלתי על הרצפה ואז גרר אותי לחדר ובעט בי בכל הגוף. זה היה נורא. יותר מאוחר חזרה אחותי הגדולה הביתה וגם אימא שלי. הן ניסו לנחם אותי אבל אני פשוט התקשרתי לסבתא שלי והלכתי אליה לשלושה ימים. לא יכולתי להסתכל לו בפרצוף.

כשהעובדת הסוציאלית שמעה על זה (נאלצתי ללכת אליה שוב כדיי לדווח) אז היא לא השאירה לאבא שלי הרבה בררות. היא אמרה לו ישירות "או כלא או טיפול." אבא שלי בחר כמובן טיפול. זה לקח קצת זמן אבל המצב התחיל להשתפר בבית. אבא שלי למד להוציא את התסכולים שלו בדרכים אחרות. לאט לאט התחילו להתבטא התכונות הטובות שלו. גיליתי שהוא אדם טוב. התקרבנו. מיום ליום התקרבנו יותר ויותר. נפתח דף חדש ואני הרגשתי הרבה יותר טוב.

אבל אז הגיע החופש הגדול שבין כיתה י ל-יא. אחי הגדול בא לגור בבית שלושה חודשים. הוא למד בטכניון וגר שם בדירה שכורה והוא לא רצה לשלם שלושה חודשים שכר דירה אם הוא בחופשה מהלימודים. הוא הפך את חיי לגיהנום. בניגוד לאבא שלי הוא לא התעלל בי רק כשהוא עצבני ולא שולט בעצמו אלא פשוט כל הזמן. הוא התעלל בי בלי הפסקה. אומנם בלי להרים ידיים עליי אבל הוא היה משפיל אותי מול חברים שלו, משפיל אותי מול חברות שלי, משפיל אותי מול קרובי משפחה מהמשפחה המורחבת. צוחק עליי ומציק ללא הפסקה. היו פעמים שסתם ישבתי מול המחשב שהיה אז במסדרון של הבית והוא היה עובר ליידי וצורח לי באוזן "בהמה!" סתם ככה.

היחסים שלי עם ההורים התחילו להתערער כי נורא נפגעתי שהם לא מפסיקים את ההתעללות הזאת. הם דיברו איתו ו"שטפו" אותו אבל לא איימו עליו למשל שהוא לא יוכל לגור בבית אם ימשיך להתייחס אליי ככה.

כעבור חודש בערך ההורים שלי נסעו עם האחיות הקטנות שלי לשבוע בעיר אחרת בבית מלון. לא רציתי לנסוע איתם אז נשארתי בבית. לצערי הרב גם אחי נשאר בבית. כבר בערב הראשון כשהזמנתי חברה לישון - הוא התחיל לקלל ולאיים עליי מולה ולא נתן לי מנוח. זה נמשך ככה כמה ימים עד שנשברתי והלכתי לישון אצל אחת מהחברות שלי מיום רביעי עד יום שישי. כלומר שניי לילות לא הייתי בבית. לאחי לא היה מושג איפה אני וזה גם לא ענין אותו בכלל. יכולתי מצידו לשכב מתה בתעלה.

כשחזרתי ביום שישי אז התארגנתי ואז רציתי לראות טלוויזיה. לא יכולתי לראות טלוויזיה בשום חדר בבית חוץ מהסלון. אחי למד בסלון. פניתי אליו וביקשתי יפה שיילך וילמד במקום אחר כדיי שאוכל לראות שם טלוויזיה. הוא צחק עליי וזלזל בדבריי לגמרי כשביקשתי את השלט. הוא התחיל להתגרות בי ולהרים את השלט ולדבר אליי כמו לילדה קטנה:"את רוצה את השלט? לא תקבלי את השלט!" ואז הדם עלה לי לראש. נזכרתי בכל שבעת מדורי גהנום שהחרא הזה העביר אותי. התחלתי לצרוח ולהשתולל ולנסות לחטוף ממנו את השלט. כבר לא שלטתי בעצמי. יש גבול לכמה שאני מסוגלת לספוג. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

אחי, שהבין באיזה מצב אני, המשיך בכל זאת להתגרות בי. המשכתי להשתולל. התחלתי לתת לו מכות בחזה באגרופים. בסוף הוא הכניס לי אגרוף באף שהפיל אותי על הרצפה. המשקפים שלי שרטו לי את הפנים ואז עפו מטרים הצידה. האף שלי התנפח פי שלושה בערך. אחי הוא בחור מאד מאד מאד חזק. יש לו שרירים מאד חזקים והוא בכושר מצוין. אחריי שראה לאיזה מצב הוא גרם לי - הוא פשוט הלך לבית של החברה שלו והשאיר אותי במצב הזה.

אחותי, שהתעוררה מכל הרעש, טיפלה בי. היא הביאה לי קרח לאף וניסתה להרגיע אותי. לא יכולתי להפסיק לבכות. כמו תמיד, היא זו שהייתה צריכה לפתור לכולנו את הבעיות. התקשרנו להורים שלי כדיי לבקש שיחזרו כדיי לקחת אותי לחדר מיון. זה לקח כמה שעות כי הפלאפון שלהם היה סגור. כשהם סופסוף ענו - הם העזו להציע שאולי אחכה עד היום למחרת. אחותי לא הסכימה לוותר והתעקשה שיחזרו באותו יום. היא לא רצתה לקחת אותי לחדר מיון בעצמה. נמאס לה לספוג את כל החרא הזה.

בסוף הם השתכנעו, חזרו הביתה ולקראת ערב לקחו אותי לחדר מיון. עשו לי צילום. מכיוון ששברתי את האף כשהייתי קטנה לא יכלו לדעת אם הסדק שהם רואים בצילום נוצר מהמכה של אחי או נשאר שריד מהשבר הישן. גם לא יכלו לקבוע את זה לפי צורת האף כי הוא היה מאד מאד נפוח. הם ביקשו ממני לחזור שוב ביום האחרון של החופש הגדול. חזרתי ועשו לי צילום שוב. בסוף לא היה שבר חדש תודה לאל. אחי חזר הביתה לעוד כמה שבועות והמשיך להתעלל בי. לא כמו מקודם אבל עדיין.

זה ערער את היחסים עם ההורים שלי שהם לא מוכנים להעיף אותו. הייתי צריכה שוב לפנות לעובדת הסוציאלית ולהתלונן. זה היה נורא.

אחריי כמה שבועות הלימודים באוניברסיטה התחדשו ואחי חזר לגור בחיפה. אני נשמתי לרווחה.

היחסים עם ההורים השתפרו בהדרגה. גם כבר לא הייתי צריכה לפחד בשום צורה שאבא שלי ירים עליי יד. עברנו את השלב הזה. לצערי, אחריי כמה חודשים התחילו בעיות עם אימא שלי. היה לה המון המון עומס על הראש. עבודה במשרה מלאה ונקיון הבית ולטפל בנו. היא לא עמדה בעומס הזה. אבא שלי לא יכל לעזור לה כי עדיין לא למד דרכים אחרות לחנך אותנו חוץ מאלימות. היא נותרה לבדה מול הטיפול בנו.

אימא שלי התחילה לצרוח כל הזמן. פשוט כל שניה שהיא הייתה בבית - היא הייתה צורחת. לכל בנאדם מפריע רעש אבל לי במיוחד. אני פשוט לא יכולה להתרכז בשום דבר כשיש צרחות סביבי. באותה תקופה גם ירדתי בלימודים משתיי סיבות: גם הסיבה הטכנית שאי אפשר לשבת וללמוד כשמישהו מפריע לך להתרכז בצרחות וגם שכשמדוכאים - אין מוטיבציה ללמוד.

ואז היה האירוע שפוצץ את הכול: הלכתי לאכול עם אחותי הגדולה מחוץ לבית ואז כשחזרתי הביתה לקחתי חתיכת מלפפון חתוך שהיה בצלחת על השולחן ואכלתי. אבא שלי התחיל לצרוח שחתך את זה בשביל האחיות הקטנות שלי ולמה אני אוכלת כל דבר שלא זז וידה ידה ידה. עניתי לו בחוצפה ואז אימא שלי התערבה והתחילה לאיים אליי ולצרוח עליי. הלכתי לחדר שלי והיא באה אחריי. ניסיתי לדחוף אותה שתצא ואז היא נשכה אותי. זה השאיר סימן שבוע. אחר כך הייתי צריכה ללכת לדווח כבר על הקרוב משפחה השלישי שהתעלל בי. זה שבר אותי לגמרי כי תמיד ראיתי את אימא שלי כמישהי שעוזרת לי. אחריי המקרה הזה גם אימא שלי פנתה לטיפול עד שלמדה לשלוט בעצמה.

 המצב כיום שונה מאד מפעם. אני לא מפחדת בשום צורה שיכו אותי. זה לא קרה כבר יותר משנה וחצי ואני יודעת שזה לעולם לא יקרה שוב.הייתה תקופה של שנה שבה נהגתי פשוט לצאת מהבית כל פעם שאחי בא לבקר אבל בחודשים האחרונים זה כבר לא כך. הוא כבר לא לועג לי או מציק לי. מצד שני הוא גם לא יודע שום דבר שקורה בחיים שלי. לפחות לא ממני. למשל, הוא לא שאל אותי למה אני כבר לא עובדת בהוסטל.

אני ואבא שלי בקשר סביר לגמרי. הוא באמת ובתמים אדם טוב. הוא פשוט לא ידע פעם לשלוט בעצמו כי רצה להשיג כבוד ולא ידע שזו לא הדרך. גם עם אימא שלי אני במצב סביר לגמרי. אני גם משתפת אותה בדברים שקורים בחיי. אני יודעת ששנהם מאד מאד אוהבים אותי. הם טעו המון. בזה אין ספק אבל אני לא רואה שום טעם לנטור טינה. הם תמיד יהיו ההורים שלי.

אני והאחיות הקטנות שלי קרובות מתמיד כיום. עכשיו, שהן גדלו קצת ולא דורשות השגחה אני יכולה לבלות איתן. הן מקסימות למרות שהן נודניקיות. אחותי הגדולה היא בכלל אחד האנשים הכי קרובים אליי בעולם הזה.

 אני יודעת שהדברים של ההתעללות סביר להניח זעזעו אתכם, אבל תבינו שהרגעים שתיארתי לא היו הרגעים היחידים בבית. תמיד היו לנו גם רגעים של צחוק וקרבה.

מלבד זאת, משהו שמאד אפיין את הוריי מאז ומעולם זה הדחף שלהם להגן על ילדיהם מפניי דברים רעים בעולם. זה דיי אירוני שהם אלה שפגעו בנו יותר מכל אבל מאז ומעולם הם פעלו לטובתנו בדברים מחוץ לבית. כשהייתי קטנה ואובחנה אצלי בעיית למידה - ההורים שלי הפכו עולמות כדיי שאקבל את הנורולוגית הכי טובה בארץ ואת כל סוגי הטיפולים והאיבחונים. כשהייתי בבצפר ותקעו אותי בהקבצות לא מתאימות באנגלית או מתמטיקה - אימא שלי עשתה כל שביכולתה לשנות זאת. כשהחלטתי על שירות לאומי - אימא שלי ערכה מאות טלפונים בנסיון לעזור לי למצוא מקום. כשמורה השפילה אותי בבצפר - אימא שלי הפכה עולמות כדיי שהמורה תבוא על מקומה.

 אני לא משלה את עצמי. זה לא בית קל לחיות בו. למשל: עד היום אני לא יכולה לקחת לעצמי משהו מתוק לאכול מבלי שאבא שלי יתחיל עם הערות פוגעניות. ההורים שלי הרבה פעמים מעיקים עליי ולא יודעים איך לתמוך בי. אחת הסיבות העיקריות שהחלטתי על שירות לאומי מחוץ לעיר שלי היא כדיי לא לסבול את כל החרא שלהם יותר.

אבל אני לא מסכנה בשום צורה. נכון, הייתה לי ילדות קשה אבל היא חישלה אותי. אני לא רוצה רחמים מאף אחד.