היי,

בספטמבר שלפני ארבע שנים התקבלתי ללימודים. התקבלתי ברגע האחרון. לאורך כל השנה הראשונה של התואר גרתי בירושלים ולמדתי במרכז.

אט אט שקעתי בדיכאון קליני, שרדתי בירושלים ארבעה חודשים ואז בינואר חזרתי לגור במרכז, בדירה חדשה, צמודה לאוניברסיטה. שוב גרתי בדירה בה כמה שותפים.

ושוב חזרתי לדפוסים ישנים. ביולי שלפני שנה אז השרירן (מישהו שלמד איתי והיה הבנזוג שלי במשך חצי שנה) נפרדנו. ובשנה האחרונה הייתי לבד. מלבד קשר קצר ועמוק שהיה לי עם גבר שמבוגר ממני ב17 שנה - לא הייתה לי זוגיות השנה. גם כמעט לא יצאתי לדייטים. השתרללתי בטירוף, כהרגלי בקודש ואז התערבתי עם אנג'ל, ידידי הטוב, שלא אקיים יחסיי מין במשך חודשיים וחצי, עד יום הולדתי ה26. עמדתי בהתערבות ואפילו החזקתי מעמד קצת אחריה ואז שברתי את זה בגדול כששכבתי עם שני גברים בהפרש של 24 שעות ועם עוד גבר כעבור עוד כמה ימים (גבר שפגע בי עד עמקי נשמתי כמה חודשים לפני כן) וחזרתי לשלוח הודעות זימה לכמה גברים במקביל, כי כל הקודם זוכה כשמדובר בלזיין אותי. נורא הדבר הזה. נורא ואיום ומחריד. זה נמשך יותר מדי שנים. כל פעם שאני חושבת על זה - בא לי לפגוע בעצמי. אני אחד לאחד כמו מכור לסמים או לאלכוהול שצריך את המנה שלו או את הכוסית שלו ויעשה כל הקרבה אפשרית כדי להשיגה, בשביל כמה רגעים של אושר שאחריהם אני מרגישה פי מליון יותר נורא.

אני גם יודעת שאני רואה את העולם בצורה סובייקטיבית. זה כמו שהחלטתי שכל מי שעובד איתי הוא בן 21 וזה תסכל אותי נורא כי אני בת 26, בשוק העבודה שש שנים פלוס ויש לי תואר ובכל זאת עובדת עם ילדים בני 21 שסיימו צבא שלושה ימים לפני שהתחילו לעבוד איתי באותה עבודה. אבל אז הייתה ישיבה וכל אחד סיפר, בין השאר, בן כמה הוא וגיליתי שרק חצי מהצוות הם ילדים והשאר הם בסביבות גילי, אבל למה שאתן למציאות להפריע לי לרחם על עצמי.

שנה טובה.

שלכם,

נונה.