יושבת מול המחשב ומנסה לעבוד ללא הצלחה. הראש לא שם. המחשבות מתרוצצות והשאלות שנותרו פתוחות חוזרות וצפות. עוד לבטים, עוד תחושות, עוד סערת רגשות...
פותחת דף לבן, רוצה להעתיק את המחשבות מראש לדף, אולי זה יעזור לי לעשות סדר בדברים, אולי זה יוביל לתחושה של הקלה.
כמו טיפש-עשרה. אני מרגישה כמו טיפש-עשרה... כל כך שמחה שעברתי את הגיל, כל כך שונאת את ההרגשה.
לא, אני לא מאוהבת עד כלות, אני פשוט סוערת... כל סוער אצלי עכשיו... אולי זה ההורמונים המשתוללים, אולי זה גם ההורמונים המשתוללים, אין לי ספק שהם תורמים את חלקם {האם מישהו ראה פעם תופעות הלוואי בעלון לצרכן של תרופה את תופעת הלוואי: " חוסר יציבות רגשית" וזאת בנוסף ל: "עצבנות,הפרעות בריכוז, חרדה, מצב רוח דכאוני" ועוד רבים וטובים...}
יופי, אז יש לי תירוץ מוכן בשלוף, אם מישהו שואל...
ועכשיו לשאלות האחרות.
ראיתי אותו שוב אתמול, קפה קצר, פחות מחצי שעה. הקסם מתחיל להתפוגג, זה כבר לא היה "זה", לא אותן רגשות שהתעוררו אחרי שראיתי אותו שבוע שעבר... האגדה מתמוססת לתוך המציאות.
למה פגשתי אותו? למה רציתי כל כך לפגוש אותו שוב?
חשוב לחזור ולהיאחז באותה הרגשה שהייתה לי שבוע שעבר, כדי להיות מסוגלת לנסות ולעשות סדר במחשבות והבילבול.
אני מתגעגעת לאותה הרגשה. מתגעגעת לאותה כמיהה לחזור לאותו רגע ולהקפיא אותו, לחיות את כל חיי בתוכו.
אני יודעת שזה לא אפשרי, אני יודעת שאין מציאות כזאת. אני יודעת שזאת פנטזיה, חלום כמו ענן שמתפוגג. אבל זה לא משנה לי.
יש לי צמרמורת כשאני משחזרת את הרגעים האלו.
בהמשך לדיון ארוך (פנימי ובתגובות לפוסט הקודם) ברור לי שזה לא הוא אלא ההרגשה שלי, אלא איך שאני רואה את עצמי משתקפת ממנו. אני בעצם מאוהבת ב'עצמי' אבל ב'עצמי' שהוא רואה בי.
הוא רואה אותי, את האני אמיתי שלי, בלי המסכות, בלי המשחקים, בלי ההגנות. הוא רואה דרך כל אלו ומסתכל עלי.
אחרי שהוא רואה את האני אמיתי שלי, הוא עדיין רוצה להישאר בקרבתי, הוא עדיין אוהב את מה שהוא רואה.
מפחיד, אבל הוא אוהב את האני האמיתי שלי יותר מכמה שאני אוהבת את עצמי ויותר מכל אחד אחר בעולם.
אני חושבת שכאן נעוצה הנקודה החשובה.
כן, בעלי אוהב אותי. אבל הוא אוהב אותי עם המסכות, עם ההגנות, עם המשחקים וגם את האני הפנימי שלי... אבל הוא, הוא אוהב הכי את האני הפנימי שלי כל הדברים האחרים לא מעניינים אותו בכלל.
זה לא קרה לי מעולם, רק איתו...
זה הקסם. איתו אני משילה מעצמי את הכל, ניצבת מולו ערומה וחשופה והוא רואה אותי ערומה וחשופה מולו לא נרתע, אפילו מתקרב, מחפש את הקרבה...
למעשה אני אפילו לא צריכה להשיל מעצמי את הכל, הוא רואה דרך כל זה ואני לא מוצאת סיבה להמשיך לשאת את כל השכבות המיותרות האלו איתו... מרפה... משחררת... מוותרת... קלילה... קסום...
כשאני מולו כך אני מרגישה כמו פייה, קלילה, כמעט מרחפת.
כשאני כך מולו אני מרגישה כמו נסיכה באגדה, אוהבת, מחובקת, מוערכת ואולי אפילו נערצת.
אני רוצה להרגיש כך תמיד.
אני לא יודעת איך להרגיש כך, אני רק יודעת שאלו רגעים חטופים, גנובים ונדירים. נדירים מאד. כל כך נדירים שהם מתקיימים רק איתו וזה קורה רק לעיתים רחוקות. לכן אני מחפשת את קרבתו. רוצה ממנו עוד ועוד.... אבל זה לא אותו שאני רוצה, אלא את הקסם, את האגדה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
