התרגשות מעורבת בתקווה ממלאת אותי היום.
הציפייה לבאות, התקווה לתוצאה אחרת בטיפול הזה, האמונה שבאמת בסוף יהיה בסדר...
זה השלב בו עשיתי את כל מה שיכולתי לגדל את הביציות שלי ומחר הוא מסתיים. מחר אני מפקידה את הביציות שלי ואת המשך הטיפול בהן אצל האנשים שאני (צריכה) לסמוך עליהם ומרגע זה והלאה- אין לי שום שליטה על הדברים, אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להביא לתוצאה המיוחלת.
זה החלק שהיה (ועדיין) הכי קשה לי.
קשה לי לקבל שדברים לא בשליטתי, שאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי לשנות את התוצאה.
לי זה קשה. אותי זה משגע, מטריף! תמיד ידעתי שאם אני יעבוד קשה יותר אני אשיג את המטרות שלי, תמיד יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשפר את הסיכוי להשיג את מה שאני רוצה וכאן זה לא עובד כך... כאן אין שום דבר נוסף שאני יכולה לעשות... עשיתי ואני עושה את המקסימום שאפשר ואני מוכנה לעשות הרבה (הרבה!!!) יותר, אבל אין, אין מה לעשות...
איבוד השליטה הוא החלק שהכי קשה לי איתו בטיפולים האלו... אבל אני לומדת... זה מדהים איך אני לומדת ומתפתחת בעקבות חוסר הברירה הזה, אז אני "בוחרת" "לשחרר"... (על מי אני עובדת?... אולי קצת על עצמי...).
יותר קל לי להחליט שאני מוותרת על השליטה ומעבירה את האחריות למישהו אחר מאשר העובדה (הבלתי מעורערת) שהמציאות מכתיבה את זה...
עד לפני כמה חודשים הייתי אתאיסטית. לאחרונה, בהעדר אלטרנטיבה אחרת, אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות עם בורא עולם... עדיין לא משוכנעת בקיומו, ובכל זאת מנהלת איתו שיחות עמוקות, חושפניות, מנהלת איתו משא ומתן לגבי התוצאות והבקשות שלי... מוכנה לנסות... לעשות משהו... עוד משהו... העיקר שניסיתי, עשיתי...
מסתכלת למעלה, לשמיים וכאקט של ספק ייאוש ספק תקווה מבקשת, מתחננת...
רציתי להביא ילד מתוך תחושה של מלאות, תחושה של השלמה והגשמה עצמית ולכן גם לא מיהרתי להסכים להצעותיו של בעלי להפסיק גלולות כבר לפני שנים.
רציתי להביא ילד לעולם רק אחרי שאני 'אסמן וי' על הדברים שהיה לי חשוב להשיג בחיים- תארים, תפקידים, קריירה ורק אז, אחרי שאני ארגיש מוכנה- לעשות ילד....
מי חשב שהדרך תתארך כך... וככל שהדרך מתארכת התחושה של החוסר מתחזקת, העדר הצאצא הופך להיות חלל מהותי במרכזה של המהות שלי...
ככל שהטיפולים הופכים להיות אגרסיביים יותר, קשים יותר, מרכזיים יותר בחיי, כך גם החלל הזה שנפער בי הופך למהותי יותר... גדול יותר... כואב יותר....
אני לא רוצה להביא ילד מתוך מקום של חסר, מתוך צורך בילד שימלא איזה חלל שיש בי, אבל זה בדיוק מה שקורה וזה רק מחמיר עם הזמן...
היום אני מלאת תקווה. הפעם זה יצליח! הפעם זה חייב להצליח!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
