אני מגדלת עכשיו את החלק שלי במה שעתיד להיות הילדים שלנו.
הביציות שלי מבשילות יפה יפה אצלי בבטן ובעוד כמה ימים יוציאו אותן ויפגישו אותן עם הזרע. אני מקווה שהם ויהפכו להיות העוברים שלנו, שבשאיפה יהיו הילדים שלנו.
השבועיים האחרונים מעורערים משהו אצלנו, הבעל כל הזמן כועס עלי, כל מה שאני עושה לא בסדר, תמיד יש לו מה להגיד ולעיתים בדרך מאד לא נעימה.
אני בקושי רואה אותו בשבועיים האלו, אני חושבת שזאת חלק מהסיבה שהוא מתנהג כך, אבל חבל שאת הדקות בהם אנחנו יחד אנחנו מבלים במריבה.
עצוב לי. עצוב לי שאני לא נהנת לבלות איתו. עצוב לי שהוא כועס עלי. עצוב לי שאני לא יכולה להקל עליו עם הקשיים שלו ובמקום לרצות לעזור הוא רק גורם לי לריב, לכעוס, להיעלב.
אנחנו עושים יחד ילד. זה הדבר הכי גדול, הכי משמעותי, הכי חשוב בעייני. והוא, הוא עושה את זה "תוך כדי..." אין לו זמן למעט מאד שהוא נדרש לו, אין לו כוח, אין לו חשק... את זה אני יכולה להבין, אבל נו, באמת....
אני לא יכולה שלא להציב את מה שאני עוברת אל מול מה שהוא נדרש לו ולגחך (לגחך זה במקרה הטוב, להתעצבן זאת התגובה היותר הגיונית) בכל פעם שהוא נדרש לעשות משהו, גם אם זה פעוט, כל הסיפור יוצא מכל פרופורציה והופך לאיזה דרמה גדולה.
אני לא מבינה את זה. אני לא מבינה את החוצפה שלו, את העיוורון שלו למה שקורה, את המודעות העצמית האפסית שהוא מפגין.
הוא רוצה ילדים, הוא מאד רוצה. כבר מזמן. אבל ההדחקה / הכחשה שהוא כל כך טוב בה מתנפצת לו כל פעם שהוא נדרש למשהו. אני רוצה להאמין זה הגורם שמעורר את הדרמות הגדולות והמיותרות האלו.
לי כבר נגמרת הסבלנות לזה. לי כבר מתחיל להימאס לגמרי ממצבי הרוח שלו, מתחיל להימאס לי שאני זו שצריכה לצאת מגדרי כדי שדברים יעשו. שאני זאת צריכה להבליג, שצריכה להיות המבינה, המתחשבת, הסבלנית.
אני רוצה להיות זאת שבוכה בבית, זאת שמעיזה לומר בקול כמה קשה לה, כמה מבאס אותי להזריק לעצמי כל כך הרבה זריקות ביום, כמה מבאס אותי לראות את הגוף שלי משתנה בהשפעת ההורמונים האלו. אני רוצה לקטר על תופעות הלוואי, לקטר על הלילות ללא שינה, לקטר על הדאגות האין סופיות שעוברות לי בראש.
נמאס לי להיות מתחשבת, מבינה, רגישה ומכילה- בא לי לתת לו בעיטה בראש כדי שיקלוט סוף סוף איך הוא מתנהג......
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
