יום הזיכרון. יום שלמזלי אין לי יותר מדי סיבות אישיות להזדהות איתו. מצד שני, העובדה שאחי בצבא ושאני נמצאת עמוק ב-"אישה בורחת מבשורה" גורמת לי לחוסר נוחות גדולה ורצון להסית את המבט בעוד אני ואימי צופות בכל אותם סרטים על האימהות הבוכיות שמריחות את חולצותיהם של בניהן ומצהירות שלעולם-לעולם לא יכבסו אותן שוב.
אני חשה שאין בידי מילים ושיותר נוח לי להעלות תמונות (ואיך פעם תהיתי על כל אותם בלוגרים שמעלים כל פוסט תמונה או שיר לא שלהם).
בפעם האחרונה שהייתי בחוגציור המודל היפה גרמה לי לרצות לתפוס את פניה ויותר מכל - את צל ריסיה.
משהו בציור יצא "פשוט לא זה" - הסנטר קצת גדול והפנים מאורכות מדי, הציור חסר פרטים ואולי לא מעניין מספיק. אך מצד שני, זה ציור השמן המוצלח ביותר שלי עד כה (אני עדיין בשלבי למידה) ויצא דיי דומה למקור ועל כן אני גאה בו ורוצה להציגו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
yti
