יומיים באזור. ביום הראשון בילינו על סירת נהרות קטנה. בתוך הנוף הקסום הזה נסענו לראות שוק צף. השוק שראינו היה שוק לסוחרים סיטונאים. כדי לעת מה אתה מוכר, כל אחד מציג את מרכולתו תלויה על מוט. מסחר מתנהל בשיטה של החלפת סחורות "תן לי ואתן לך". למחרת היינו בשוק צף אחר שבו הסיטונאים מוכרים לסוחרים הקטנים. ההבדל ניכר בגודל הסירות והאריזות/השקים. השוק מתחיל בשעה 3 לפנות בוקר ומתנהל כל השנה.

המדריך שלנו על הסירה הזו נראה מן ההתחלה איש יוצא דופן. האנגלית שלו היתה משובחת במיוחד וגם המבטא, הדיקציה. היה קל להבין אותו בניגוד לאחרים שלקח זמן להתרגל עד שמבינים אילו אותיות הם בולעים.. בהתחלה הוא היה תיירותי. לאט לאט התחיל להפשיר ולספר על עצמו. האיש (טוני ככה כינה את עצמו)בן 64, בצעירותו למד אנגלית בארה"ב במשך שנתיים. כשחזר הצטרף לצבא דרום והיה קצין בשריון. אותי עניין במיוחד לדעת מה קרה בשנים 1973 (השנה שבה ברחו מפה האמריקאים) עד שנת 1975 – שנת כניעת הדרום והאיחוד עם הצפון.

הסיפורים שלו היו מסמרי שיער. האמריקאים יצאו מפה במהירות. בבת אחת נפסקו המשכורת לחיילים וגם אספקת המזון והם נותרו ללא תחמושת כדי להמשיך במלחמה נגד חיילי הוייטקונג. לקח להם זמן להבין את המצב שבו הם נמצאים. כתוצאה מכך, חיילים התחילו לערוק מן הצבא במספרים גדלים והולכים. המוטיבציה להילחם הלכה ודעכה גם היא, היה רעב ואנשים מתו כמו זבובים. נוספה לזה גם הדאגה למשפחות שנותרו חסרות כל. הוא ספר על הדילמות שלו כקצין, מצד אחד הצורך להמשיך והגן על המולדת ומצד שני, אף פעם לא ידע עם כמה חיילים הוא יקום למחרת.

אחרי כניעת הדרום התחיל עידן חדש של מחנות לחינוך מחדש. תקופת ה'חינוך מחדש' נקבעה לפי דרגתך. טוני בילה במחנה כזה שנתיים וחצי. אחיו שהיה בעל דרגה יותר גבוהה שהה במחנה חינוך מחדש במשך 9 שנים. בתקופה הזו הם עבדו בעבודות פרך ביום ובלילה  שעות של שטיפת מוח קומוניסטית, בלי יכולת ליצור קשר עם המשפחות. המכתבים שכתבו מעולם לא הגיעו ליעדם. מי שלא עמד במכסות שנקבעו לו נענש בהצלפות.

הסיפורים שלו היו מסמרי שיער. ניכר היה שהוא מחפש הזדמנות לדבר והוא דיבר... שאלנו אותו אם הוא לא מפחד לדבר. הוא אמר שהוא לא מרשה לעצמו לדבר ככה בדרך כלל אבל בגלל שאנחנו ישראלים וכו'...  

ה סיפורים האלה שולבו בשיט על הנהר ושבסיפורים על הקרבות במקונג שם היתה ללוחמי הוייטקונג שליטה כמעט מוחלטת. הצמחיה העבותה וערוצי הנהר – רק איש מקומי יכול להתמצא בהם וברור שלאמריקאים לא היה פה שום סיכוי. 

היום האזור הזה הוא גן עדן מלא איים ומקומות נהדרים לטיול ולשהות. שטנו ממקום למקום. ממקדש למוטל למטיילים, למפעל לעיבוד אורז, עצרנו לאכול צהרים באחת מהחצרות, מעין מסעדה מקומית, והמשכנו למפעל שמייצר לבנים לבניין שעשויות מהחומר שנכרה מקרקעית הנהר ואפילו ראינו הופעת פולקלור של להקה מקומית (סיפורים מהשדה..)

אלה בתמונה חטיפי דגים. אתמול היה יום של ירח מלא והיתה לנו הזדמנות לראות את הנהר בשיא הגאות שלו. תוך כמה שעות (שבהם התעכבנו לארוחת צהרים) המים עלו בקצב מהיר וכבר לא יכולנו לחזור בדרך שבה הגענו כי הסירה לא הצליחה לעבור מתחת לחלק מהגשרים דרכם עברנו קודם. הכל השתנה תוך כמה שעות. כבישים ורחובות שלמים הוצפו. למפעל הלבנים כבר נכנסנו יחפים כי המים הציפו את כל רצפת המפעל...

אבטיחים צהובים. עוד לא אמרתי כלום על האורז. מחר בבוקר – קמבודיה.