כשאני מסתכלת על כל מה שכתבתי לאחרונה נראה כאילו שביל ישראל השתלט לי על החיים.. באיזשהו אופן זה נכון. בהוויה שלי אני כל הזמן נמצאת במצב של לפני (הקטע הבא) ואחרי (הקטע שכבר הלכתנו).

החוויה, לא נגמרת כשהמסלול נגמר. אחרי ההליכה יש את הגוף המתאושש ואת התמונות שמגיעות במייל ואת המיילים שבין לבין. אחר כך, אני מעבדת את מה שהיה, תמונות שרצות בראשי, מנסה להזכר במשפטים שנאמרו, וזה יחד עם ההכרה על ההישג, מסקנות ממה שהיה וההשלכות על מה שעוד יהיה ובסוף בסוף – משתלטת עלי התחושה החזקה הזו של 'אני מרוצה'. האדרנלין הזורם בגופי איננו יודע שבעה ואומר לי 'עוד!' משהו כמו שכרון חושים.

בקדמת הבמה של החיים שלי יש עכשיו מחזה חדש. אני שמה לב שהוא דוחק הצידה כל מיני דברים שהייתי עסוקה בהם קודם, וביני לבין עצמי אני מהרהרת שאולי זו הזדמנות לאיזה סדר עדיפויות פנימי חדש ואולי הדחיקה שלהם הצידה היא ניסיון לדחות דברים לזמן אחר או אולי זו דרך אלגנטית לא להתמודד.

לפני השינה אני עורכת תכנית מפורטת למחר. אני מעיפה בה מבט. הכל נראה משני וחסר חשיבות. בחוץ יורד גשם. אני שומעת את הטיפות. בבוקר רוח חדשה תפיח חיים ברשימה הזו. אפשר ללכת לישון. בלב אני הולכת לישון מחובקת.