שלישי בבוקר. אני פוקחת עין תורנית ומעיפה מבט לכיוון השעון. הספרות האדומות בוהקות לעברי חמש ועשרים. אני באמצע חלום רב עלילה, אני עוצמת עיניים וצוללת חזרה לתוך הכרית מנסה למצות ממנה עוד קצת פירורי שינה. החלום חוזר אלי לדקות ספורות אבל אני כבר אבדתי את החוט המקשר של העלילה והוא הולך ונשמט ממני ונבלע בתוך מציאות לא ברורה ומתפוגג. חמש ארבעים וחמש. אני מאלצת את עצמי לקום. אני יושבת לרגע על קצה המיטה חוככת בדעתי אם לחזור אליה או לא. אני מעבירה בראש את מה שצפוי לי היום. אין לי משהו דחוף על הבוקר. זה לא יהיה אסון אם אשאר עוד קצת במיטה. הכרית שכולה ספוגה בריח שלי, מזמינה אותי לחזור, אבל אני כבר לא שם. נשארה לי רק הפריבילגיה של להשתעשע בכאלה מחשבות. אני יושבת על קצה המיטה. מתרכזת בנשימה שלי, שואפת ונושמת בשלווה. השעון מראה שש וחמש דקות. המבט שלי תקוע בנקודה שנמצאת בקיר ממול. אני בוהה אליה לשניות ארוכות... תוך כדי אני שמה לב שאור הבוקר מתגנב לו אל תוך החדר דרך הפתחים הקטנים שנשארו בתריס.

עכשיו הקצב אחר.

מקלחת מהירה. אף פעם לא ידעתי ליהנות ממקלחות ארוכות, אני חושבת לעצמי כשאני מתנגבת. אין לי את זה. קרם פנים, קרם גוף, מעבירה מברשת על השיער. האם אני במצב רוח של לאסוף או להשאיר מפוזר? אני משתחלת אל הג'ינס שלבשתי אתמול. בבוקר הג'ינס תמיד עולה בקלות. הבוקר הוא עולה עלי בצמידות הרגילה. אני הולכת להביא את העיתון, מדליקה את המחשב, מתעדכנת מה חדש בעיתון, מיילים, כותבת כמה, עונה לכמה. אוספת את הדפים, את רשימות הטלפונים. ארוחת בוקר מהירה עם שאריות העיתון, מעיל ואני בחוץ.

הבוקר סגרירי מאד. גשם עומד לרדת כל רגע. אני עוצרת לתדלק. "מלא" אני אומרת לו, "קר הבוקר" "זה בגלל הרוח" הוא עונה לי. לפני שאני עוזבת הוא מביא לי עיתון. "אני לא צריכה" אני מודה לו ונפרדת. לפני דרך ארוכה. אומרים שיהיה מזג אוויר סוער. ברדיו השיר החדש של דני סנדרסון. מחר כבר סוף השבוע.

אני מגיעה לפגישה הראשונה. הקדמתי קצת. אני מתארגנת, מנסה להיזכר מה אני יודעת עליו מהקצת שדברנו במייל ובטלפון. הוא דתי לפי הבס"ד במיילים. פעמיים בשבוע הוא לומד במכון וויצמן. הוא חדש. מגיע איש די צעיר. נראה לבוש כמו מי שבא מהבית, לא לבוש לעבודה... אני קצת מתבלבלת ולא יודעת מה לשאול. אין ברירה, צריך להתגבר על המבוכה, "רוצה משהו לשתות?" "לא, תודה. אני בא מהבית" הוא מאשר את ההנחה שלי ומתיישב. אני אומרת קצת יותר על מטרת הפגישה ומציגה את עצמי יותר, הוא שואל שאלות. אני שואלת שאלות. הוא מתחיל להבין מה נדרש ממנו בג'וב הזה, זה שונה ממה שחשב "הסבירו לי משהו אחר" הוא אומר. אני מרגישה איך הוא מחליף עמדה ממישהו שהיה בטוח לפני שהתחלנו את השיחה למתלבט... אני רואה את הגלגלים שלו בראש עובדים. איך יסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו, איך יתמרן עם כל המשימות שיש לו, עם כל המחויבויות. אשתו בחודש שמיני. הנימה הבטוחה נעשית מהוססת. "זה לא מה שחשבתי" אמר.

אני מרגישה שאנחנו על פרשת דרכים. הוא יכול להגיד לי שלא מתאים לו  ולעזוב אבל לא בשביל זה באתי.  בזמן שהוא עסוק ב'איך יסתדר כרגע' אני מדברת איתו על הפוטנציאל, על לאן הוא יכול לקחת את התפקיד הזה. בהתחלה הוא מקשיב. פה ושם הוא שואל. השיחה שלנו הולכת לכל מיני כיוונים. הוא מתעניין במה שאני עושה, אני מספרת לו על תהליכי הליווי שאני עושה, הוא אומר שגם הוא היה רוצה לעסוק בתהליכים כאלה.. סמס צפצפני מתפרץ לשיחה שלנו. היא מבקשת לדחות בשעה. אין בעיה אני מסמסת לה וחוזרת אליו.

אתה ממש בדרך לשם, אני אומרת לו ומציירת לו את המסלול. עכשיו הוא מתעניין ממש, המבט בעיניים שלו מתחלף. הוא מתחיל לספר לי על כל מיני דברים שעשה בכיוון, איך הוא רואה את עצמו בעתיד.. אחרי שיגמור ללמוד. עכשיו כבר אפשר לחזור תפקיד שהוצע לו ולהראות לו כיצד דברים מתחברים.

הפגישה עוברת כבר מזמן את מסגרת הזמן שקבענו. עכשיו אנחנו בתכל'ס... איך הוא מצליח לארגן את הזמנים שלו. אנחנו עושים תכנית עבודה. הוא מגדיר את המשימות שלו לתקופה הקרובה.. הוא מתלהב. פתאום הכל מסתדר. מה נשאר לי כרגע זה רק לשתוק ומפעם לפעם להשחיל איזו שאלה מכוונת.

גשם זלעפות התחיל לרדת בחוץ. אני מזדרזת לאסוף את חפצי. ריח של מרק עוף עולה באפי. אולי נתחיל את הפגישה הבאה עם איזו צלחת מרק?