עזבנו את הארץ במזג האוויר סוער מאד ונחתנו למשהו אחר לגמרי אחרי תשע שעות טיסה. יוהנסבורג. הצבע השולט כאן הוא שחור. העיר העטופה בצבעוניות מתכוננת למונדיאל בחודשים הקרובים. שלטים בכל מקום. משונה לראות אנשים באמצע החורף במכנסים קצרים ובסנדלים. צריך לשנות דיסקט. אנחנו בחצי כדור הארץ הדרומי. הכל פה הפוך. עוד בזמן ההמתנה למזוודות התחלנו להתקלף מהשכבות. פשוט חלום למצוא קיץ באמצע החורף. 

הדקות הראשונות של היציאה משדה התעופה, בכל מקום, הן תמיד הכי מבאסות. בדיוק לפני דקה קבלת רכב חדש, אתה לא מכיר אותו בכלל, לא מכיר את הדרכים, לא מתמצא בכיוונים. בכלל אין לך מושג איפה אתה, עוד לא התמקמת על המפות. ה-GPS עוד לא התאפס וכבר צריך להתנהג כמו נהג מיומן שמכיר את המקום לפחות אלפיים שנה, לנסוע מהר על כל הכבישים המסתובבים האלה, לעלות ולרדת בכל מיני כבישים מהירים, לעקוב אחרי החיצים, לחפש את היציאה שלך כשאתה בכלל אפילו לא יודע אם זה הכיוון ואיפה אתה בדיוק נמצא והכל צריך להתנהל במהירות ובזריזות, בגלל כל הנהגים שמאחוריך עליך להעמיד פני מיומן, מקומי אם אפשר, ולמהר להשתלב בתנועה ... ותוסיפו לכל זה את 2 הבעיות המרכזיות שלא לקחנו בחשבון: האחת, הרכב בא עם מהלכים ידניים. נכון שלמדנו פעם לטסט על מהלכים ידניים אבל זה היה מזמן. מי זוכר שעל כל החלפת מהלך צריך להתעסק עם הקלאץ'...?  הרגל הזו התרגלה לנוח.. והשני – נוסעים בצד שמאל.. ז'תומרת שצריך להתרגל לנסוע בצד שמאל תוך כדי שאנחנו מנסים לברר איך לעזאזל יוצאים משדה התעופה ומוצאים את דרכנו לכיוון הנכון וגם בזמן הזה ללחוץ על הקלאץ' ולהחליף מהלכים...

מכיוון שהיו לנו הרבה נהגים, אז כל נהג שעלה על ההגה שאל את עצמו 'איך לעזאזל מסתדרים עם הנסיעה בצד שמאל ובזמן הזה גם מחליפים מהלכים מבלי שהמנוע יגמגם..'  כשמאחור יושבים כל נותני העצות והמחכים לזה שהמנוע יכבה לך בדיוק כשתרצה להחליף מחמישי לשלישי ותכנס בטעות בראשון.. לא נעים. אבל אין ברירה טבילת אש היא חובה... מסתלבטים עליך קצת. קצת רוח ספורטיבית  מול הערות שמאחור.. ועברת ת'מבחן.

בסוף התגברנו על ה'איפה אני נמצא' ויצאנו משדה התעופה בדרכנו מזרחה לכיוון פארק קרוגר. הנסיעה מתחילה בכביש מהיר ומתחלפת בכביש עם נתיב אחד, פעמיים עצרנו לשלם אגרת דרכים. לפי ההמלצות של המקומיים לא מומלץ לנסוע בחושך בדרכים, אבל עד שהסתדרנו. ברור שמהר מאד מצאנו את עצמנו באמצע החושך הגדול, מחפשים את דרכנו לצימר שהזמנו מראש. רצינו לעצור לאכול אבל לא ידענו איפה. כשהגענו לצימר היינו גם עייפים וגם מורעבים ונפלנו בדיוק לאמצע הפסקת חשמל. מתברר שזו השגרה של המקום. בעלי הבית התנצלו ומילאו אותנו בנרות – מה ששיווה למקום אווירה מאד מיוחדת וישר הציעו לנו משהו לאכול. ברור שלקחנו. זה לא היה טעים במיוחד אבל במצב שלנו היינו אוכלים הכל. לזה הם הוסיפו בקבוק יין מה שהוסיף מצב רוח טוב לאווירה. בסך הכל היינו מרוצים מההספקים שלנו ביום הזה.

בבוקר החלטנו לבלות עוד בטרם ניכנס לקרוגר פארק. את היום הזה ניצלנו להצטיידות, לביקור באתרים בסביבה ובמקומות שבטוח לא נחזור אליהם, כמו pilgrim's rest שבו כרו פעם זהב. מי שמוכן להתאמץ ולחפור שעות יכול למצוא זהב גם היום. נסענו לארוך הנהר בליידה, לקניון בליידה ולנקודת תצפית מרהיבה שנקראית God's Window הצופה על כל העמק. הנוף מרהיב ביופיו.

בדרך עצרה אותנו משטרה על מהירות. כמו בארץ, השוטר ביקש רישיונות ולקח את נהג למכונת  הצילום להראות לו שהוא נסע 17 ק"מ מעל המהירות המותרת...מבאס להתחיל ככה את היום. מה עושים? הנהג ירד, אנחנו נשארנו במכונית לצפות במתרחש. בהתחלה צפינו בשוטר מדבר ומראה לנהג את המכשיר. אחרי זה הנהג דיבר ודיבר ודיבר ותוך כדי זה שמנו לב שהשוטר הפסיק לרשום ו-2 השוטרים האחרים שהיו שם הצטרפו לשיחה ונראה שהתחיל להיות להם נחמד כי פתאום ראינו את השוטר מחזיר את הרשיון לנהג, והשוטרת הביאה משהו לשבת עליו וככה הם עמדו ודיברו... אחרי כמה דקות הנהג חזר לאוטו. הניע ונסענו... מה היה שם שאלנו אותו? הבנתי שאני צריך לספר לו איזה סיפור.. ואמרתי לו שרק נחתנו ושאני בלחץ מזה שנוסעים פה בצד שמאל ואני לא ממש מסתדר.. אחר כך הם התחילו לשאול על המשטרה בארץ, מה השוטרים עושים במקרה כזה.. המשטרה שלנו יצאה מזה טוב.. אחרי זה כבר הקפדנו על מהירות הנהיגה וגם שמנו לב לנהגים שמסמנים לנו עם האורות שלהם.

כמעט שבוע ימים בלי אינטנרט. זה לא קל. אנחנו בתהליכי גמילה. מסתדרים אבל בכל מקום שאפשר מחפשים פתרונות. מחוץ לערים החורים הם ממש חורים. קשה לתפוס עד כמה. אנחנו מנסים להסתדר בכאילו, בלי, אבל בכל זאת שיהיה אם נצטרך...