השעון הביולוגי שלי ושעון החורף עוד לא מסתדרים ביניהם. אני ממשיכה לקום כל בוקר ב-4:45 ולחשוב שהשעה היא 5:45. רק כשפעמוני השעון בסלון מצלצלים ששה צלצולים, אני שמה לב שקמתי שעה אחת מוקדם מדי. כשאני מגלה את זה כבר הלכה לי כל השינה. אני מחפשת תעסוקות בוקר שלא עושות יותר מדי רעש, הבוקר זה הכביסה. אני אוספת את הכביסה, ממיינת לצבעוניים ליותר וצבעוניים פחות, מפעילה מכונה. בינתיים האור מבחוץ פולש דרך החלונות לתוך הבית. בחמש בבוקר האור רך.

וגם לשקט יש צליל אחר. בשקט הזה הקולות מתחדדים. פחי הזבל המתרוקנים למשאית. עיתוני הבוקר שטסים להם לאורך השביל ונוחתים כל פעם במקום אחר בגינה. מכוניות ממהרות לדרכן. המים בקומקום החשמלי המתחממים בקול. הזבוב הטורדני מאתמול הופיע שוב. כמה זמן חיים זבובים? קראתי באיזה מקום שזבובים חיים בין שבועיים לשלושה. מאתמול אני מנהלת נגדו קרב ללא הצלחה. הוא מצליח להתחמק מכל מארב שאני מציבה.

אני מוצאת אותו מסתובב במיטה. "אתה לא ישן?" ברור שהוא לא ישן אחרת  לא הייתי יכולה לדבר איתו.. "קשה לי להרדם" הוא עונה. 'בא לך לשתות איתי קפה?' אני שואלת. השעה חמש. הוא קם מהמיטה מחבק אותי אומר 'נפרדנו'. אני קצת מופתעת בעיני הם נראו חמודים ביחד אני רוצה לשאול אבל בוחרת שלא. העיניים שלי משתוממות.. הוא מסיט את המבט הצידה שלא אפגוש את העיניים שלו וחוזר למיטה. יהיה קפה לבד. אני והזבוב.. אני יוצאת החוצה להביא את העיתונים.

מכונת הכביסה מסתובבת לה במנגינה משתנה. רעש המים הנכנסים, הכביסה המתערבלת, במהירות של 1000 סיבובים בדקה המים נשאבים החוצה.. עיתוני הבוקר פרוסים על השולחן יחד עם הקפה. הזבוב לא מפסיק לנחות ולהמריא. הוא חג מסביבי וכל פעם נוחת על חלק אחר בגוף שלי. החלקים החשופים הכי אהובים עליו. אנחנו לא מסתדרים ביחד. איך נפטרים ממנו?