השבוע הגיע התור שלי להקריא קטע שכתבתי בסדנא לפרוזה. 

המרצה יושבת בראש השולחן ומזרזרת כולם להסתדר כדי שנתחיל. "מי מקריא היום?" היא דואלת. את מרימה אצבע מהססת."תחלקי" היא אומרת. את מחלקת את הדפים עם היצירה שכתבת. אחרי שכולם קבלו את מתחילה להקריא את הקטע, ולמרות שאת מנסה להסתיר  את זה, ההתרגשות ניכרת בקול שלך, בשגיאות שאת עושה בזמן שאת מקריאה, במיוחד אלה הקשורות לפסיקים ולנקודות. את מוצאת עת עצמך עוצרת איפה שלא צריך וממשיכה במקום שבו צריך לעצור. איכשהו את מצליחה להתגבר על זה ולייצב את הקול ולסיים את ההקראה בשלום.

שקט משתחרר בחדר.

"מישהו רוצה להגיב על הקטע?" קולה של המרצה מבליח בחלל החדר. דממה. שומעים רק את הרעש של התזוזה בכסאות "למישהו יש מה להגיד?" היא מנסה שוב. מרוב שקט אפשר לשמוע את הדממה. אני מתכווצת בתוך הכסא שלי ושותקת גם. בפינה השמאלית של החדר מישהו מכחכח בגרונו. 'כתוב טוב' הוא אומר ומוסיף הערות על מה שצריך לשפר, אחריו מדברת זו שלידו. היא לא כל כך אהבה. עוד תגובות ועוד הערות. אני מקשיבה היטב לדברים. להבין את הנאמר בהקשר של הקטע. שלל התגובות מביא אותי לתובנות חשובות בשבילי. בסוף המנחה. אומרת דברים טובים בצד דברים לשיפור.

ביחד עם הדיבור שלה, הרגשתי איך המתח שהייתי שרויה בו מתחיל להתפוגג לאט לאט...