ילד אני קוראת לו. מול העיניים שלי התרחש לו בחודשים האחרונים איזה פלא בלתי מוסבר. הילד הזה הפך לאיש. משהו בו הבשיל. חוסר השקט שהיה משדר באופן קבוע וחוסר שביעות הרצון הכמעט בילד-אין בתוכו התחלפו במשהו אחר. הוא הפך יותר שמח, יותר מרוצה, יותר משתף פעולה, פחות מגיב שלילי לכל דבר. לא שהדברים נעשו יותר טובים. ממש לא. זה הוא שהיה מוכן לאפשר לעצמו לראות אותם דברים באור אחר וכמו שזה נראה, מסתבר שהכל משפיע. גם הזווית של אלומת האור...

אחרי תקופה ארוכה הציעו לו לצאת לקורס. זו היתה הצעה ממש מכובדת. לא היה ברור אם ילך על זה. בעבר כל הצעה כזו היה דוחה על הסף. הפעם הוא הסכים והתחיל תהליך של ראיונות ושל הכנות. פה ושם היו גם רגעי משבר אבל הוא לא ויתר. הוא זיהה בזה הזדמנות למצוא דרך לעזור את היחידה שלו – משהו שהוא מאד רצה. ופתאום כבמטה קסם המרחק כבר לא היווה בעיה, ולנסוע ברכבת זו היתה בכלל חוויה, ולקום מוקדם זה לא סיפור ולהישאר שבת בבסיס זה לא כזה נורא ועם הקור אפשר להסתדר אם מתלבשים עוד קצת ודברים שפעם היו סוף העולם הפכו להיות אוסף של חוויות נחמדות..

למי שמסתכלת מהצד כמוני, היה די ברור שזו בכלל לא תקופה קלה אבל בקושי היה משהו מאד אופטימי. ובעיקר בעיקר התחושה שהפעם הוא בא לשם כדי לסיים, מהמקום של מי שלא מוותר. לפני כמה שבועות הוא ספר לי הוא החליט לחזור ליחידה שאותה כל כך רצה לעזוב קודם. מה קרה? שאלתי. מהמרחק, מהקורס, מהמפגש עם החבר'ה הוא כנראה הבין דברים, וגילה שהוא מתגעגע לחזור..

בעוד כמה שעות נפגוש אותו על מגרש המסדרים. בחוץ מזג אוויר ממש גרוע. בצפון מבול בדרום אמרו שיהיה אובך. בטח גם יהיה קר. "זה נורא רחוק, לא צריך שתבואו" הוא אמר לי "בשביל לראות אותך היום, הייתי נוסעת עד סוף העולם " אמרתי לו.