פתאום עלה בי געגוע לאיש שאף פעם לא הכרתי ושאני נקראית על שמו. געגוע כזה מוביל אותי לנבירה בכל מיני מקומות ואין פעם שאני לא מגלה משהו חדש.. כמה שהחיים מפתיעים.

מערכת ההודעות האלקטרונית, של החברה קדישא בתל אביב הודיעה לי שביום שלישי 09.01.2018 יחול יום האזכרה השנתי לסבא שלי יהודה לייב שמוקלר, הקבור בבית הקברות בנחלת יצחק. אחרי שמצאתי את הקבר שלו באתר של חברה קדישא, נרשמתי לשירות התזכורת הזה ומאז כל שנה אני מקבלת הודעה על מועד האזכרה הקרב ובא. אחרת מי היה זוכר? סבא שלי שעל שמו נקראתי אני, נהרג בינואר 1949 - כשרכב על אופנוע ברחובות תל אביב.

התקופה היא שלהי מלחמת העצמאות. ב-7 בינואר הסתיים מבצע "חורב" לשחרור הנגב. באותו שבוע הפיל חיל האוויר 5 מטוסי קרב של הממלכה הבריטית שחדרו לארץ וממשלת בריטניה הכריזה על הכרה דה-פאקטו במדינת ישראל. הבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת שמאוחר יותר תקרא הכנסת היו בפתח, ועמדו להיערך ב-25 בינואר.

כשנהרג, אמא שלי כבר היתה בהריון עם אחותי הגדולה. אחותי קבלה את השם של אמו של אבי, כי זה מה שסוכם ביניהם עוד לפני שנודע להם דבר האסון. החיים בארץ לעולים החדשים שזה מקרוב הגיעו, היו קשים מאד. הפרנסה לא היתה מצויה וצריך היה להתמודד עם קשיים רבים בדירה קטנה במעברת ודי ג'מל (עין הים כיום) בחיפה. ההיריון החדש הגיע במפתיע. היא ממש לא רצתה את התינוק הזה שיולד עוד כמה חודשים למציאות לא פשוטה. אבי שכנע אותה שלא לוותר. בסתר ליבה קיוותה שיולד לה בן והיא תוכל להנציח את זכר אביה אבל שלא במפתיע נולדה בת ובטוויסט מהיר קבלתי אני את שמו.

סבא שלי יהודה-לייב הגיע לישראל מתישהו בשנת 1935, דרך חיפה כתייר. הוא נשאר בארץ ולא התאזרח. בחודש אפריל 1946 הגיש בקשה לסוכנות היהודית לעליה עבור אחד מבניו יוז'יה. בטופס הבקשה כתב כי עדיין לא התאזרח מפני שהיה בלתי ליגאלי, וכי אין לו משפחה. הוא הצהיר שהוא עובד ברוכלות ומשתכר כ-30 לירות לחודש. מקום מגוריו היה ברחוב שד"ל 8 בתל אביב. כתב היד בטופס מעיד כי שלט היטב בשפה העברית.

לסבא ולסבתא שלי שגרו בעיר בעלץ במולדובה היו 5 ילדים. אמא שלי היתה הבת היחידה וגם האמצעית. כשהוא קם יום אחד ועזב אותם, היא היתה בת 11, אחיה הגדול היה בן 14 והקטן בן 5. לא ברור למה קם ועזב. אולי זה הקושי למצוא פרנסה למשפחה או החלום על ארץ ישראל. שמועות מספרות שהחליט לעזוב בגלל סבתא שלי שגברים רבים חיזרו אחריה בשל יופיה, אפילו שהיתה נשואה. הוא שהיה גבר ממוצע, סבל מאד מהמציאות הזו ולכן החליט לעזוב.

לאחר עזיבתו היתה נתונה סבתי בקשיי קיום גדולים וכדי לשרוד עברה עם ילדיה לגור בעיר נובומוסקובסק בהרי אורל (מרכז רוסיה), שם כולם עבדו במפעלים שונים כדי להתקיים. שם גם הכירו אימי ואבי. לא ברור אם בכל התקופה הזו נשמר הקשר בין הילדים לאביהם, בגלל מסך הברזל. אבל סבי היה מעורב בבקשה לאשרת כניסה לארץ עבור אחד מבניו, יתכן שגם ביקש אשרת כניסה לארץ עבור הורי, שבאו לכאן כתיירים, בשנת 1947 ונשארו.

לאחר שהורי עלו לארץ, שלח להם סבא יהודה ברכת שנה טובה ובה אחל להם בכתב יד מרובע ויפה ש"שנת תש"ח תהא שנת בואכם בשלום לארצנו הקדושה". בתקופה הראשונה העולים שזה מקרוב באו התגוררו במעברה חיפה. הקשר עם סבי שגר בתל אביב היה בעיקר במכתבים שנכתבו ביידיש. המכתבים מספרים על שגרת חיים של משפחה שעסוקה בקליטה ובהתאקלמות בארץ. אחרי שנים רבות של התנתקות, החיבור מחדש של האבא והבת סייע להם לא מעט בקליטה בארץ החדשה. השגרה החמימה הזו נמשכה רק תקופה קצרה. 

בינואר 1949 נהרג סבי בתאונת אופנוע ברחובות תל אביב והוא בן 49 בלבד..