המשפחה שלי מאד קטנה,
היו בה רק אבא ואמא ושתי בנות. כמעט אף פעם לא היו לי סבא וסבתא ודודים ובני
דודים. הדודה פסיה והדוד טוביה היו פליטים כמוהם שבארץ התחברו למשפחות כי לאף אחד
לא היה קרוב אחר מלבד השכנים ברחוב.

לסבי וסבתי מצד אבי
היו 5 ילדים. כשהכיבוש הגרמני הגיע לכפר שבו גרו בפולין, אבי ושתי אחיותיו הגדולות
כבר היו נשואים ובעלי משפחות. שתי האחיות הצעירות עוד לא הספיקו להתחתן ולהקים
משפחה. אבי גויס לצבא האדום ונדד עם גדודי הצבא לערבות רוסיה. יום אחד פגש בחייל מכפרו.
זה גילה לו שמשפחתו כולה נרצחה בחיסולים ההמוניים שבוצעו בכפר בו גר בשנת 1942.

אמא שלי גדלה במשפחה
שבה היו 5 ילדים, בת אחת וארבעה בנים. לארץ היא הגיעה אחרי שנישאה לאבי. אמא שלה ושני
אחיה הקטנים נשארו בברית המועצות והקשר איתם נותק לגמרי. בשלב מסוים, התחיל קשר
מכתבים בין אימי לסבתי. המכתבים עם השורות המושחרות של הצנזורה, היו מגיעים אלינו
אחת לתקופה. אמא היתה מסתגרת עם המכתבים האלה בחדר השינה, נושמת לתוכה את ריח המילים
שהגיעו מעבר למסך הברזל ומנסה להבין מבין השורות את מה שלא נכתב שם. ככה למשל, נודע
לה שאחיה הצעיר, ממנו נפרדה כשהיה בן 16, מת כשהוא בן 38 שנים בלבד.

סבתא שלי הגיעה לארץ באמצע מלחמת יום הכיפורים. אני שירתתי אז בצבא כקצינה
ביחידה לאיתור נעדרים. יום אחד כשהגעתי לחופשה קצרה הביתה גיליתי שאין לי מקום
לישון כי את החדר שלי תפסו עולים חדשים שלפני כמה ימים עשו עליה. אלו היו סבתא שלי
בת ה-73 ובנזוגה. 4 חודשים בלבד היתה לי סבתא. בזמן הזה, כשהייתי עסוקה בעיקר
בנעדרי צה"ל במלחמה ובכל פעם כשחזרתי הביתה בשאלה איפה אני יכולה לישון.

כשסבתא
שלי הגיעה לארץ בכלל לא היו לי כישורים של 'להיות נכדה' ולא ידעתי איך נכדה אמורה
להתנהג. חשבתי שעלי להיות מנומסת, לנשק אותה ולהתחבק מפעם לפעם. למרות הקרבה
המשפחתית הרשמית שהיא 'סבתא שלי' בשבילי היא היתה זרה לגמרי והתקשיתי להרגיש אליה
קרבה.

חלק
מהתפקידים בחיים אנחנו לומדים מחיקוי ומהתבוננות באחרים. על העולם הזה
של 'לגדול עם סבתא' למדתי דרך התבוננות בחברות שלי שהיתה להן סבתא בבית. בדרך כלל הסבתא
היתה אשה זקנה ולפעמים חולה. העברית של הסבתא היתה מתובלת במילים ביידיש או תימנית
ולא תמיד אפשר היה להבין מה היא אמרה. תוך שאני מאמנת את עצמי למצב החדש שבו גם לי סבתא, מנסה ללמוד איך
מתקשרים איתה ועונה בעברית לשאלות שהיתה שואלת אותי ברוסית, היא חלתה. וכמו שהגיעה
יום אחד נעלמה לה יום אחד. אמא שלי נשארה אבלה וכואבת, מנסה לאסוף את השברים של
האיחוד הקצר עם אמא שלה, לטפל בבן זוגה.

בכך מסתכמות פחות היותר החוויות שלי של "לגדול עם סבתא".