לפעמים זה פשוט נגמר. רגע אחד אתן מדברות זו עם זו, לפעמים יותר מפעם ביום, ולפתע, בלי שתרגישו, אתן מדברות קצת פחות ואחר כך עוד קצת פחות ואז יום אחד את שמה לב שאתן לא מדברות יותר. זה לא שרבתן, פשוט לא יצא, היא עסוקה בשלה ואת עסוקה בשלך. לשתיכן יש הסברים למה זה לא קורה, ואז עוד פחות ואז בכלל לא.

ויום אחד אתן קובעות לקפה, כי צריך ולא נעים, אבל השיחה צולעת ומלאת מבוכה. את שמה לב שיש יותר מדי שאת לא יודעת מאשר שאת יודעת ושפעם זה לא היה ככה. את מרגישה בפער הזה ומתחילה לחשוב מתי זה התחיל ולמה. ואין לך בדיוק תשובה לזה, פרט להרגשה כי זה המצב עכשיו. ואת לא רוצה אבל מבינה שזו המציאות שלכן עכשיו ושחברויות לפעמים נגמרות.

נגמרות לאו דווקא בבום אחד גדול, אלא במין התמוססות איטית שאין לה התחלה אבל יש לה סוף. והסוף זה משאיר משהו חמצמץ. ולפעמים את נזכרת בה וחושבת עליה, ועל מה שעברתן יחד, ולרגע מתגעגעת, אבל גם יודעת שזה לא יכול לחזור. אולי כן, אבל בשביל זה שתיכן צריכות לעשות מאמץ. הרבה מאמץ.

ולי זה קרה עכשיו עם אחת שאהבתי, שהשבוע פגשתי אותה במקרה, מחייכת אלי. שמחתי להיפגש וגם היא שמחה. אבל אחרי שהחלפנו כמה מילים על מה נשמע ומזמן לא נפגשנו, נותר בינינו ריק כזה.

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, ואין לי הסבר איך בדיוק הבנתי את זה, אבל כשראיתי אותה גיליתי שאין בי געגוע. ולא רק שאין בי געגוע, אלא שגם הבנתי כי היא תקועה. תקועה אי שם עם אותן שיחות, על מה הוא אמר ומה היא אמרה. ואיך זה התחיל ואיך היא לא ראתה. שיחות שמיצו את עצמן, מבחינתי, לפני הרבה זמן.

והיה לי ממש חבל כי אני זוכרת הרבה שעות טובות איתה. שעות של חברות אמיתית, של חברה שיכולה להגיד לך ביקורת ולא תעלבי, שיודעת מתי אני צריכה רק מילים טובות, שמבינה אותי מבלי שאסביר לה, שידעתי שהיא שם בשבילי וגם אני הייתי בשבילה, ולא כל כך הבנתי איך הכל התמוסס..