אתמול בדרך הביתה עשיתי לעצמי שחזור של כל הסיפור עם המכונית שלי.

אתמול מלאו שבועיים לתאונה הקלה שארעה לה. שבועיים ימים ואני עוד לא יודעת מה יהיה הסוף ומתי כל זה יגמר

ובינתיים אני שומעת מסביב איך כל מי שנפלה לו קטיושה על האוטו או לידו כבר מזמן היה ותיקן וסידר למרות שהמצב הבטחוני לא השתנה...

הדרך הארוכה הזו הביתה אני תמיד מתייחסת אליה בחיוב. היא מאפשרת לי איזה מעבר מההוויה של עבודה וטרדותיה אל הווית הבית.. אני אוהבת את המעבר הזה את הזמן הזה לניקוי ראש ולמחשבה. אבל אתמול זה היה בעוכרי.. פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה של קורבן. ישר עלו לי לראש המחשבות שאני הכי מסכנה שבעולם, שהכל דפוק ובמצב הזה שום דבר לא יסתדר ובטח זה יקח עוד ימים ארוכים... 

וכבר הרגשתי איך כל המסכנות הזו מעלה לי את הכעס לרמות שחבל על הזמן...

באמצע, תוך כדי שאני מקרבנת את עצמי בכיף... הגיעה ידיעה שנפלו קטיושות באזור שלנו.

תכף שכחתי שכל העולם דופק אותי... ומיד התחלתי לחפש את הכיוון. אם אני כבר נוסעת אז למה שלא אציץ לראות מה קרה.. בדרך ראינו מרחוק משהו בוער. אחת הקטיושות נפלה על עמוד מתח גבוה כתוצאה מכך התלקח העמוד הזה ואש פרצה ממנו וזה גרם לעלטה בכל האזור.. זו היתה קבלת הפנים שציפתה לנו דקה לפני הבית...

וכמובן שכל סיפור האוטו נשכח ממני.. עד הבוקר

הפעם החלטתי לצלצל מוקדם אולי אמצא שם מישהו, לפני שתבוא המשטרה ותסגור את המקום. וכבר החלטתי שאני מוציאה את המכונית, בכל מצב שהיא תהיה. בתנאי שיענו לי כשאני מוכנה למתקפה על כל מי שיענה לי (קשוחה...)

מנהל המוסך ענה לי והודיע לי שהאוטו מוכן...

ככה? ומה עם כל הנאום שהכנתי וכל הטענות שרציתי לטעון ותחושת הקורבן שטיפחתי מאתמול...

זה היה מוזר כי לא הייתי מוכנה לתשובה הזו בכלל. וגם לא הבנתי מתי הם הספיקו לעשות את זה, אחרי שקראתי אתמול בעיתון שנהריה חטפה יותר מ-250 קטיושות.. הכי הרבה מכל המקומות בצפון..

לפני שיקרה משהו בלתי צפוי ויסגרו אותם שוב, הודעתי לו שלא משנה מה שיקרה, היום הוא לא סוגר עד שאני באה לקחת את האוטו...

וככה אני נוסעת וכל 5 דקות מצלצלת לוודא שהוא מחכה לי... והוא כבר צוחק עלי... ומצד אחד אני כל כך שמחה ובמקביל אני כל כך עצובה... . מהכביש היורד לנהריה יש נוף מדהים זו אחת הדרכים הכי יפות שאני מכירה, הערבוב הזה של הצבעים, רכסי ההרים עם הירוק וכחול הים הנמתח למרחקים.. הדרך הזו בימים אלה היא הדבר הכי עצוב שאני מכירה וגם העיר נהריה ככה. העיר חיה בין מטח אחד למשהו ובין הנפילות הכל קופא.

אחרי שאני נפגשת מחדש עם המכונית שלי אני עושה סיבוב בעיר. אני שמה לב שבכל המקומות שבהם נפלו קטיושות לפני שבועיים, שום דבר עוד לא תוקן. הכל עומד... שומרים מוצבים בכל מקום כדי למנוע ביזה...

ועם העצבות הזו נסעתי הביתה...