לפני שנסענו לא מצאנו מקום באף כלביה באזור. אמרו לנו שאנשים השאירו את הכלבים שלהם לזמן בלתי ידוע ונסעו. אחרי הרבה לחצים הסכמנו למוצא של פשרה: 2 כלבים בתא אחד. מעניין לשמוע  מהכלבה שלנו איך היא בילתה... בדרך למרכז הבנתי שבזמן האחרון כל העולם המושגים שלי עבר שינוי. ה"בית" איבד את המשמעות שלו. במקום שהילדים יבואו הביתה לסוף שבוע, שהחיילים יבואו הביתה לנוח, לעשות כביסה, לאכול את האוכל של אמא ולהיפגש עם חברים אני נוסעת למרכז עם הסירים כדי לפגוש את המתבגר. נכון שעכשיו חופש ולא רע שהוא עושה חיים במרכז, אבל בעיני זה מעבר לזה. הוא ושאר בני גילו מסתובבים ככה ימים, חסרי בית, עוברים ממקום למקום והחיים בסבבה... אולי זה בסדר וככה זה בגיל הזה  וזה רק אני שצריכה להתרגל לזה...? לא יודעת

היתה ארוחת ערב משפחתית. היה מאד נעים המפגש הקרוב הזה, אבל בשבילי זה חידד את העובדה שמפגש כזה אצלנו בבית בימים אלה זה משהו שהוא לא אפשרי ומי ייודע מתי זה יתאפשר. מתי יהיה מה שנקרא "החיים שבו למסלולם". אולי בקרוב ואולי בכלל לא. שנים יקח עד שאנשים ירגישו שוב בטוחים לבוא לכאן ולהתארח..

המתבגר ביקש שנסיע אותו לטיילת אחרי ארוחת הערב יש להם מפגש חברים. כשהסענו אותו השעה היתה כבר אחרי 1 בלילה. הטיילת המתה אדם. פקקי תנועה.  המוני בני נוער מסתובבים... ההוויה התל אביבית הזו מתלבשת יופי על החלל שנוצר אצלו בעקבות אירועי הזמן האחרון. שאלתי את עצמי, איזה ילד יחזור הביתה אחרי שהכל יגמר...

היו עוד כל מיני אבסורדים בביקור הזה. עשינו 'ביקור חולים' לחבר/שכן שנפצע. הוא עבר לאמא שלו במרכז כדי להחלים אנשים במצבו לא יכולים לקבל טיפול רפואי שוטף בבית... אין אצלנו רפואה של יומיום רק רפואת מצבי חירום... אצלו פגשנו חברים אחרים שעזבו בתחילת המלחמה ועדיין לא שבו.. מוזר שכדי לפגוש חברים מכאן צריך לנסוע לשם.

המשכנו לביקורי משפחות בחיפה. גם חיפה היא מקום עצוב בימים אלה. מרכז הכרמל השוקק חיים בימי שבת נראה נטוש לגמרי. חלק מבתי הקפה היו פתוחים אבל אף אחד לא ישב שם. אף אחד לא מטייל ברגל. כשהגענו לחיפה התחילו האזעקות. הן התבררו כאזעקות שווא, אבל זה בכלל לא משנה. רעש האזעקה הוא כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא מטלטל. הוא נכנס ישר לעצמות. הוא מכניס לחוסר שקט. גם כששקט מכניס לחוסר שקט. השקט הוא שקט מדומה וכל הזמן חיים בתחושה שעוד דקה יקרה משהו וזה באמת קורה... אזעקת שווא או לא, זה לא משנה חיים מאד מוטרדים... וכשמדובר באנשים מבוגרים זה מטריד עוד יותר.. מטחים של קטיושות קידמו את פנינו בדרך הביתה.... אם לרגע חשבנו שזה יהיה סוף שבוע שקט..

היומן הזה איננו מתעסק בפוליטיקה. הוא מתעסק בחיים עצמם בצל הקטיושות. אבל המאמר הזה שקראתי בסוף השבוע של פרופ' ארנון סופר מאד הטריד אותי.