איך נראה יום של מי שמוגדר כמתגורר ב"כל הישובים בקו עכו צומת עמיעד צפונה"?

האמת המרה היא שלמרות הרצון שלי לדבוק בשגרה ולנהל את החיים כרגיל, זה ממש לא מצליח לי.  בבוקר אני מתעוררת ישר ל-2 עיתוני בוקר מחפשת את העדכונים והכותרות של מה שהתרחש אתמול ובמשך הבלילה. העיתונים בתקופה הזו מגיעים בפורמט מיוחד. פורמט לאורך. זה פורמט ששמור לחגים וימי שישי ולאירועים מיוחדים בדרך כלל לאירועים קשים. לפי הצורה החיצונית של העיתון אני יודעת שאנחנו עוד עמוק בבלגאן...

חצי לבושה מהלילה והכוס קפה ביד אני בעתון. בתוכו פנימה. אני לא מרפה עד שאני מרגישה שדי.

תוך כדי, אני דוחפת מצעים ומגבות למכונת הכביסה. מפעילה את המדיח..

בינתיים אני גם מדליקה את הטלוויזיה, מנסה להקשיב לכותרות הבוקר וגם מציצה באינטרנט לדעת היכן היו נפילות הלילה...

אזעקות בחיפה. בקריות. אני מצלצלת לוודא שהכל בסדר.

מכונה אחת נגמרה. חלק מהכביסה אני תולה וחלק אחר אני מעבירה למייבש. המדיח מתקרב לסופו.

הטלפון מצלצל. המרכז מתעניין איך עבר הלילה אצלנו ואם היו נפילות קרובות.

אני אוספת את עיתוני האתמול ומסדרת קצת מסביב ותוך כדי מציצה בכותרות הרצות בטלוויזיה...

לפעמים הנפילות מתחילות בבוקר ולפעמים רק בצהרים. אם נופל משהו, אני מציצה מהמרפסת אולי זה משהו קרוב..

אחרי שאני מעודכנת דיי אני מתפנה לבוקר עצמו.

אני מחפשת לי את העיסוק של היום ותוך שאני לא מוותרת אפילו לרגע על התעדכנות במה שקורה דרך המבזקים, הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט. הכל במקביל. אני מרגישה שאני צריכה להיות כל הזמן בתמונה...

אח"כ אני חורשת את האינטרנט לעומק: מפת הנפילות, תמונות מכל מיני מקומות שנפגעו מהקטיושות, ככה כל היום לסירוגין. כשרעש הנפילות והרעשות מלווה אותי כל היום.

אני לא יכולה לחשוב על שום דבר, מסתובבת עם תחושה של מצד אחד חייבת להישאר צמודה לבית כי צריך להיות באזור מוגן ומצד שני כמיהה אין סופית לחופש.. להסתובב.. לעשות מה שבראש שלי בלי להיות מוטרדת בגללי ובגלל הבטחון ובלי להיטרד בגלל האחרים.

ויחד עם זה "עניינים כרגיל" צריך להכין ארוחת צהרים ולנקות את הבית (כי אין עוזרת) ולצאת עם הכלבה, לערוך קניות, לכבס, להחליף מצעים, לבשל, לטאטא את העלים שנשרו על השביל, להשקות את הגינה. אי אפשר למרוח את הדברים כמו שהייתי רוצה... יותר ויותר מתחשק לי אבל זה לא אפשרי. ואולי טוב שכך...

אולי דווקא הצורך הזה בלשמור על השגרה הוא שמשאיר אותי שפוייה אחרי 19 ימים במרחב האטום..

אתמול היה פה רעש גדול. לא רחוק מכאן הציבו סוללת תותחים. רעשי ההפגזות הרעידו את הבית בכל פעם מחדש ונמשכו עמוק לתוך הלילה...

הבוקר קמנו לשקט של ממש. התגעגעתי לשקט הזה כל כך. אבל קשה ליהנות ממנו. יש תחושה שזה לא אמיתי שמשהו מחכה  מעבר לפינה. שתכף זה יתקלקל. איזו חשדנית נעשיתי.