בתשע בבוקר התחיל הבלגאן.

ראשונה הגיעה עמירה: "איזו חרוצה את" היא אומרת לי בחיוך. "הצטרפת לכיתה למחוננים? באיזו שעה הגעת לפה שאת כבר מתעמלת"

"בשמונה" עניתי לה.

"אבל עכשיו שמונה. רגע, עכשיו לא שמונה?" ההפתעה התחלפה בצער.

אחר כך הגיעה יעל. "התאמצתי להגיע בזמן" אמרה מאושרת ותוך שנייה הקול שלה התחלף באכזבה. מאוכזבת מעצם הפספוס.

דורית לא הגיעה בכלל.

לא פעם חלמתי  שאני באה לשיעור ומוצאת את עצמי לבד. הבוקר זה קרה.

כשבאתי ב-8 בבוקר לשיעור התעמלות התברר שאני לבד. הכל בגלל שעון הקיץ.

בהתחלה זה קצת מביך. כשאת לבד את בפוקוס של המורה. היא כל הזמן מסתכלת עליך. אני לא רגילה למבט הממושך הזה, יש משהו בקבוצה ואפילו היא קטנה, שמאפשר איזו הסתתרות. כשאת לבד אז את כל הזמן במרכז זו אינטימיות אחרת. שתינו לא כל כך ידענו מה לעשות עם זה. אמנם אנחנו מכירות שנים אבל לא היה לנו לבד כזה אף פעם.

לה יש ניסיון. היא מיד תפסה פיקוד ואמרה: "מתחילים?" והתחלנו. בשביל לפוגג את המתח היא התרכזה בתרגילים. מסתכלת על כל תנועה שלי. בחלומות שלי רציתי שככה זה יהיה ועכשיו זה היה לי קצת לא נוח. "תפסיקי לחשוב על זה ותתרכזי בתרגילים" זה עזר. תחושת חוסר הנוחות נמוגה לה לאט לאט,  וממש התחלתי ליהנות והאווירה התחממה.

משהו ששאלתי ואז היא התחילה לספר על עצמה. כאילו חיכתה לרגע הזה שבו תוכל לספר את הסיפור שלה, סיפורה של נערה שהיה לה חלום לרקוד ושאף אחד לא תמך בה ולא עודד אותה ואיך למרות הכל היא הגשימה אותו. "והיום" שאלתי אותה "מה אומרים ההורים שלך היום?"

"עד היום ההורים שלי אומרים לי שלרקוד זה לא מקצוע. הם תמיד שואלים אותי מתי יהיה לך מקצוע כמו שצריך?" שמעתי אותה מאוכזבת...

כל בן אדם הוא סיפור.