אני מרגישה כמו לפני יציאה לחופש. אני מסתכלת על הדברים במונחים של "לפני" ו"אחרי"

יש לי רשימות של מה שיש לי לעשות לפני ורשימות של אחרי.

ה"לפני" זו תמיד רשימה עמוסה מאד. משהו דחוס כזה. המון דברים להספיק. תחושה של כאילו אין אחרי.

וזה תמיד מפליא אותי מחדש.. כי ה"אחרי" הוא ממש כמה ימים אחרי, אז מה הלחץ? תמיד אוכל לעשות אחרי את מה שלא הספקתי לפני..

לא יודעת למה אבל יש לחץ.

ומה יש ב"לפני"?

לסיים את דוחות לעבודה, לכתוב את הסיכום שהבטחתי, יש לי איזה רעיון שאני רוצה להציע ואני צריכה לכתוב על זה איזה נייר ועוד כמה רעיונות שמתבשלים לי בראש ורציתי להעלות אותם על הכתב, טלפונים בענייני עבודה, להכניס את האוטו לטיפול במוסך, לתקן את הטלפון הנייד, לבשל. להסתפר, להוריד שערות מרגליים, לסדר את הצפורניים, לחסל את ערימות הכביסה, לבטל את שיעורי ההתעמלות של השבועות הקרובים.

סיפורים.

ואחרי

כמו שכתבת לי אתי: אני נכנסת לעניין במצב רוח של מנצחת מתוך ידיעה שעשיתי את הבחירה הנכונה.

הזמן של 'אחרי' מלא אצלי במחשבות חיוביות.

אני חושבת על המנוחה שצפויה לי, מנוחה של הגוף ושל הראש. חולמת אותי יושבת על המרפסת בבקרים הקרירים וקוראת, קוראת קוראת. בלי לחץ של זמן. מפעם לפעם טיול בגינה לראות מה התחדש.

מחשבות על ארוחת צהרים משפחתית בשעת צהרים ואחרי זה לנוח וקפה של אחר צהרים על המרפסת.

בטח יהיה המון זמן לחשוב, להחליט מה יותר חשוב ומה לא, וגם - לקבל את כל האהבה שמסביבי.
לא בטוחה שיהיה זמן להעניק ממש כמו שצריך, וגם להתמסר אין מתי.
 

קצת פחות מחמישה ימים...