כבר מההתחלה היה ברור שאני לא חלק מזה. בכל שישבת נעלמתי מהאזור כשהתחילו השידורים. הייתי חוטפת אלרגיה כל פעם שעברתי, בדרך למטבח, ובמקרה הצצתי. כל ניסיונות השכנוע ש"כדאי לך" "תשמעי איזה יופי" שום דבר לא עבד.
בכלל לא התחברתי לזה. לא התחברתי לדרמות, למצעד ההצבעות בסמס שלא היה לו קשר לאיכות כלשהי, למרים טוקאן שכולם אמרו שהיא נהדרת ואני חשבתי שהתכוונו לשיער שלה. בקיצור, לא!
במשך הזמן הם התרגלו שאני נשארתי בחוץ. ואני מאד אהבתי את זה. היה לי בן ברית. המתבגר. ביחד נעלמנו לנו בשעות האלה. הוא לעסקיו ואני לשלי. לשם שינוי היה נחמד שהוא בצד שלי (2 נגד 1)
לפני שבועיים קרא לי המתבגר לשיחה: "יש לנו משימה בשבילך" אמר לי בטון שאיננו משתמע ל-2 פנים. "מה..?" שאלתי
"את צריכה לארגן לנו כרטיסים למופע הגמר בכנרת" אמר
"מה? ממתי אתה מתעניין בכוכב נולד" אמרתי לו בטון של אחת שלא מאמינה
"מעכשיו" ענה.
"נראה לך שאני אטריח את עצמי בשביל דבר כזה?"
"אין לך ברירה" אמר "החבר'ה לוחצים. בכל מקרה אני נוסע. אם את לא תעזרי אני אבקש מאמא אחרת"
הבנתי שהוא רציני, שהוא כבר החליט ושאין סיכוי שישנה את דעתו. ארגנתי את כל מספרי הטלפון המשפחתיים של סלקום ונסעתי לסניף הקרוב להצטייד בכרטיסים. המון כרטיסים.
אחרי זה התחיל סיפור מכירת הכרטיסים לחברים.
התארגנו רשימות מרשימות שונות לפי מידת הקרבה למקורבים וכל שבוע הרשימות השתנו.
אני רציתי רק דבר אחד – לקבל את הכסף שלי בחזרה שאחרי הכל לא היתה לי שום כוונה להשקיע ב"כוכב נולד" אף פרוטה. גם ככה השקעתי די מזמני.
אבל הדרך אל הכסף נראתה קצת ארוכה והבנתי שאני צריכה סבלנות. לא כל כך היתה לי אבל לא היתה ברירה אז שתקתי.
כל ערב ירדתי למחסן להתעדכן מי כבר קנה ומי עוד ברשימת ההמתנה.
בשבוע האחרון נותרו 3 כרטיסים.
ביום שישי האחרון, 5 ימים לפני המופע הגדול יצא לי במקרה לשוחח עם המתבגר.
"מה לך ולכוכב נולד? ממתי אתה מתעניין בדבר הזה?" שאלתי.
"את לא מבינה כלום" אמר לי "זה לא הכוכב נולד, זה סוף החופש, הכנרת, השנה האחרונה לפני הגיוס" עכשיו הבנתי. מ"כוכב נולד" סדרו להם יופי של מקום לשרוף את השעות האחרונות של החופש. את זה כבר יכולתי להבין.
"יש לי משהו בגב את יכולה להגיד לי מה זה? זה נורא מעצבן" אמר תוך שהוא מרים את חולצתו.
משהו מוזר נראה על הגב. נראה כמו איזו אלרגיה. זה לא משהו
"בטוח זה יעבור לך עד מחר" אמרתי. "מתי אתה נפטר מהכרטיסים האחרונים?"
הבוקר שלמחרת נראה לא משהו. הפריחה לא עברה אבל נשארה באותו גודל. בכל זאת היינו אופטימיים.. אחר הצהרים, במקרה, התגלו מקומות נוספים. באותו צד של הגב אבל בהמשך. עכשיו זה כבר נראה די גדול והוא גם אמר שזה כואב ושנשארו 2 כרטיסים.
מצד אחד שמחתי ומצד שני לא.
בערב העלנו רעיון שאולי נלך מחר לראות איזה רופא שיגיד לנו מה יש לו בדיוק. הרעיון נדחה על הסף."אחרי 'כוכב נולד" הוא אמר. "טוב" אמרתי ויותר לא העזתי להעלות את הרעיון.
ביום ראשון בבוקר באופן מפתיע הוא התעורר מוקדם. לבד.
"קרה משהו?" שאלתי
"אני לא מסוגל לישון. זה נורא כואב" הפריחה היתה הפעם פורחת באמת. ממש הכפילה את השטח שלה. "אני רוצה רופא"
הרופא לא היה איש בשורות. "שלבקת חוגרת" פסק. "שלושה שבועות לפחות עד שזה עובר" "יש תרופות לקצר את התהליך?" שאלתי "שום דבר. רק להרגעה וגם זה מרגיע רק באופן חלקי" "ומה עם הכנרת, כוכב נולד" וכו'?" "אפשר לשקול את זה בתנאים מאד מגבילים. לא שמש, לא ללכת חשוף, קרם הגנה כל הזמן ולנוח כמה שאפשר. בקיצור אני לא ממש ממליץ" אמר
הימים הבאים הוקדשו ל-2 דברים: התלבטות אם לנסוע או לא ומכירת הכרטיס הלפני אחרון. הדעות השתנו לפי היום. כאלה שאמרו שכדאי לו לבוא וכאלה שאמרו שלא. בינתיים ארגנו הכל: הסעה, אוהלים, ציוד, אוכל, מי ישן עם מי מי בא ומי לא.
בערב שלפני הנסיעה נמכר הכרטיס האחרון לכל המרבה במחיר, יחד עם ההחלטה "נוסעים". ב-6 בוקר מצאתי אותו בוכה על המדרגות "אני לא יכול לסבול את זה. זה מעצבן ומגרד וכואב" חיבקתי אותו כשהוא מתייפח כי מה כבר יכולתי להגיד.. "החלטתי שאני לא יכול לנסוע ככה" אמר והלב שלי נצבט בקרבי כשאני מחבקת אותו עוד... וככה נשארו בבית הוא והכרטיס ו"כוכב נולד".
וככה מבלי להתכוון תרמתי ל"כוכב נולד".