"אני יורדת מרמת הגולן. איפה ניפגש?" שאלתי. הוא גר במקום שאי אפשר לנסוע אליו. מסובך.
קבענו בכניסה לקבוץ.
הדרך למטה היתה זרועה בפריחה של חצב. לפני שבוע עברתי שם ולא היה כלום. הכל היה צהוב. עצי התפוחים במטעים שראיתי היו עמוסים בתפוחים. עונת קטיף התפוחים כבר מתחילה.
ופתאום תוך שבוע... בתוך העיפות של סוף הקיץ היה בזה משהו מרענן.
מהקבוץ נסענו לבית הקפה הקרוב.
אני רציתי הביתה. רציתי רק קפה ושנגמור את הפגישה מהר, רק כמה טפסים, כמה חתימות, כמה נקודות לדבר עליהם ונפרד.
הוא רצה להיפגש, רצה לדבר, רצה לספר על עצמו, לספר כמה הוא גאה על התפקיד החדש שקבל.
לא הייתי פנויה לזה. היה לי קצת קשה להקשיב לו. שמתי לב לזה והחלטתי לעשות קצת מאמץ. שאלתי כמה שאלות.
הדיבור שלו היה צפוף. לא יכולתי להשחיל מילה. המילה שהכי חזרה אצלו היתה "אני".
זה לא היה זה.
בעיני רוחי ראיתי כבר את הבית ועוד דרך ארוכה לנהוג.
אמרתי לו שהמטרה של הפגישה הפעם היא לעסוק בעיקר בפרוצדורות ופעם אחרת נפגש לפגישת עבודה. הוא אמר לי שהוא חשב שנאכל ביחד. אז הבנתי שהוא חשב על משהו ארוך.
אחרי הקפה והטפסים נפרדנו.
בדרך הביתה בין החצבים בדרך למעלה, התהפכה משאית עמוסה באגסים. האגסים התפזרו על הכביש. מוזר לנסוע על אגסים, הם נמעכים מתחת לגלגלים.זה בטח דביק שם על הכביש מכל המיץ הזה. מיץ אגסים. פיחס

כשהגעתי הביתה ושמחתי שזה כבר סוף היום, גיליתי ששכחתי את הצעיף שלי במסעדה. אני שונאת לשכוח צעיפים. אני קשורה לכל אחד מהם באופן אישי. לכי תתחילי עכשיו סיפור חדש לחפש את הצעיף. בכלל לא ידעתי איפה ישבנו. רק זכרתי את הקפה. לבתי הקפה האלה יש שמות שונים אבל הקפה דומה. אותו קפה בכל מקום רק השמות של הקפה שונים. כאילו שאם השם שונה אז זה יהפוך את המקום למיוחד....