אומרים, שבגיל מסוים, הנשים הופכות  לבלתי נראות, שהתפקיד שלהן בחיים בירידה, ושהן הופכות ללא קימות כי רק הנעורים חשובים.

אני לא יודעת אם הפכתי ללא נראית לעולם. יתכן. לעצמי הפכתי נראית עד מאד.
מעולם לא הייתי במודעות כה עמוקה לקיום שלי; אף פעם לא הרגשתי כל כך בתאום עם החיים שלי ואף פעם לא נהניתי מכל רגע מהחיים כמו עכשיו.

בשנים האחרונות גיליתי את עצמי לעצמי. גיליתי את הפשטות, את הרגעים הטובים ולמדתי לקבל את הקשיים. גליתי שאני יכולה להרשות לעצמי את הזכות של להיות לא מושלמת, להיות מלאה חסרונות, להיות בעלת חולשות, לטעות, לעשות דברים לא נאים, לא לענות לצפיות של אחרים. ולמרות כל זה, לאהוב את עצמי מאוד.

כשאני מסתכלת במראה אני לא מחפשת מה שהייתי בעבר... אני שמחה למי שאני היום... אני נהנית מהדרך שעשיתי ועושה ואני מקבלת את הניגודים שבי.

להגיע למקום הזה זה לקח לי המון זמן.
כעת אני רוצה לשמור על זה וליהנות. רק להמשיך ליהנות

-

חשבתם על זה שפעם ה-11 בספטמבר היה דווקא תאריך טוב.
ורק עם השנים הוא התקלקל...