כשהיא נכנסת לחדר העיניים שלה עסוקות בחיפוש. היא מחפשת תשומת לב. עם חלק מהאנשים היא מתחבקת ומתנשקת, עם אחרים היא מסתודדת וממתיקה סוד מהאחרים היא מתעלמת. ברגעים האלה הלחיים שלה אדומות.. היא מחייכת היא מדברת היא מספרת לפרטי פרטים. אחר כך כשתתחיל העבודה במעגל היא כבר תהיה אחרת. שמוטה על הכסא. מבט עצוב בעיניה. משועממת משהו. מתעסקת בתיק שלה. מוציאה את היומן החום, מדפדפת בו. כותבת דברים. קוראת. מוציאה את המחברת וכותבת בה. היא בשלה.

מפעם לפעם היא מתפרצת למעגל באיזה משפט שמתחיל ב.."אני רוצה להגיד לכם שזה נשמע לי משהו שאתן צריכות לחשוב עליו, משהו חוצה גבולות... משהו שגובל באתיקה..." או "לי זה לא היה ברור כל השבוע ורק כעת אני מבינה שמה שנאמר כאן הוא בעצם משהו אחר.. אתן צריכות לחשוב על זה" אחרי זה היא שותקת ומתכנסת לעיסוקיה בחזרה.

כשתשומת הלב עוברת אליה שפת הגוף שלה משתנה ברגע. היא מזדקפת בכסא, הופכת להיות מלאת חיים, העיניים בורקות, הלחיים מתמלאות. אחר כך כשנעבור הלאה היא נראית כמו בלון שתקעו בו סיכה. שמוטה על הכסא, מבט של חוסר שביעות רצון מרוח על הפרצוף שלה מאוזן לאוזן והיא חסרת מנוחה.

היא מסוג הטפוסים שאני מגדירה כזוללי אנרגיה. זוללת אנרגיה רגשית בכמויות. יש לה דרכים. היא מחפשת תמיכה כל הזמן. יש לה קואליציות. אנשים שכל הזמן מגנים עליה ומדבררים אותה, אם במקרה היא לא מובנת. הדברים האלה מתרחשים מתחת לפני השטח בשקט בשקט מבלי שנרגיש. זה לא נראה משהו שיש לייחס לו חשיבות מיוחדת. כאילו מסוכם על כולם שצריך להתייחס אם היא לא מרגישה טוב, מוטרדת, 'מוצפת רגשית' או שצריך להקשיב כשהיא אומרת את המשפטים שלה. רק אחר כך, כשאני מחברת דבר לדבר באיזשהו אופן מתברר כי הזמן ש'הולך' עליה הוא חסר פרופורציות לחלוטין ובמידה מסויימת – היא משתקת את הקבוצה.