אני: נהפכתי כבר ללוליינית מקצועית..

אני מרגישה כמו לוליינית שהולכת בזהירות על הקורה.

מצד אחד, משגיחה כל הזמן על צעדי שלא אפול. מצד שני, סוף הקורה קרוב כל כך וכל צעד מקרב אותי אל הסוף

ואני מתמרנת בין הרצון להגיע מהר אל הסוף לבין הצורך לעשות את זה לאט שלא אפול בדרך

מפעם לפעם אני גונבת לי רגע של להרים את המבט ולהסתכל סביב..

היא: אז נכון רואים את קצה הקורה ........זה הסוף או ההתחלה?

אני: הקורה היא בשבילי בעיקר הדרך...

היא: אם ככה "מצד שני, סוף הקורה קרוב כל כך וכל צעד מקרב אותי אל הסוף

ואני מתמרנת בין הרצון להגיע מהר אל הסוף לבין הצורך לעשות את זה לאט שלא אפול בדרך "

מה יש בסוף הדרך ?

מה זה אומר ליפול מהקורה ?

מה את מאבדת שאת הולכת מהר?

מה את מרוויחה ?

מה את מאבדת שאת הולכת לאט? מה את מרוויחה?

איזה סוג של צעד מרגיש בטוח דיו?

מה גובה הקורה מהאדמה

להמשיך ????

אני: אני מסתובבת עם השאלות שלך מאז שמת לי אותן על המסך. ככה ישר מול העיניים

בדיאלוג שלי עם עצמי, התחוור לי באופן ברור שהמשקל שאני שמה כרגע הוא על הדרך.

הדרך היא אצלי במרכז.

אבל גם סוף הקורה נמצא שם. אני רואה אותו בזוית העין. הוא חשוב לי כדי שאדע שיש לי מטרה שאני מתכוונת אליה. וגם כי חשוב לי להגיע אליו, אבל להגיע בדרך ובקצב שבהם אני ארגיש שזה נכון לי.

בגלל זה זו קורה. זה משהו מוגבל. מחייב ריכוז מאמצים, מחייב התגייסות.

ליפול מהקורה זה אומר בשבילי אכזבה. אבל מכיוון שהקורה לא גבוהה מדי, אני מתעשתת ויכולה לבחור לעלות עליה שוב וזה דבר שאני בוחרת לעשות.

היתה לי תקופה של הרבה נפילות. אני זוכרת את זה כמשהו לא קל. ליפול ולקום כל פעם. אבל אף פעם לא התייאשתי.

ללכת מהר:

מה אני מרוויחה? שאני יכולה להגיע מהר אל היעד שלי, תחושה של גאווה שהמשימה הושלמה.

מה אני מפסידה/מאבדת? את היכולת לשים לב לפרטים, לניואנסים, ליהנות מהנוף, מההישג, מהרגע, לפעמים יכולה לאבד את הרגישות שלי.

ללכת לאט:

לפעמים הלאט הזה גורם לי שאאבד את הקשר עם הסוף, שאשכח את המטרה לשמה אני כאן, זה לפעמים מייגע... מעצבן, סיזיפי משהו

אבל יש את היכולת להיות במקום של העונג. לראות את הפרטים, ליהנות מהרגע, להתענג על הניצחונות הקטנים.