ילד אני קוראת לו. מול העיניים שלי התרחש לו בחודשים האחרונים איזה פלא בלתי מוסבר. הילד הזה הפך לאיש. משהו בו הבשיל. חוסר השקט שהיה משדר באופן קבוע וחוסר שביעות הרצון הכמעט בילד-אין בתוכו התחלפו במשהו אחר. הוא הפך יותר שמח, יותר מרוצה, יותר משתף פעולה, פחות מגיב שלילי לכל דבר. לא שהדברים נעשו יותר טובים. ממש לא. זה הוא שהיה מוכן לאפשר לעצמו לראות אותם דברים באור אחר וכמו שזה נראה, מסתבר שהכל משפיע. גם הזווית של אלומת האור...

אחרי תקופה ארוכה הציעו לו לצאת לקורס. זו היתה הצעה ממש מכובדת. לא היה ברור אם ילך על זה. בעבר כל הצעה כזו היה דוחה על הסף. הפעם הוא הסכים והתחיל תהליך של ראיונות ושל הכנות. פה ושם היו גם רגעי משבר אבל הוא לא ויתר. הוא זיהה בזה הזדמנות למצוא דרך לעזור את היחידה שלו – משהו שהוא מאד רצה. ופתאום כבמטה קסם המרחק כבר לא היווה בעיה, ולנסוע ברכבת זו היתה בכלל חוויה, ולקום מוקדם זה לא סיפור ולהישאר שבת בבסיס זה לא כזה נורא ועם הקור אפשר להסתדר אם מתלבשים עוד קצת ודברים שפעם היו סוף העולם הפכו להיות אוסף של חוויות נחמדות..

למי שמסתכלת מהצד כמוני, היה די ברור שזו בכלל לא תקופה קלה אבל בקושי היה משהו מאד אופטימי. ובעיקר בעיקר התחושה שהפעם הוא בא לשם כדי לסיים, מהמקום של מי שלא מוותר. לפני כמה שבועות הוא ספר לי הוא החליט לחזור ליחידה שאותה כל כך רצה לעזוב קודם. מה קרה? שאלתי. מהמרחק, מהקורס, מהמפגש עם החבר'ה הוא כנראה הבין דברים, וגילה שהוא מתגעגע לחזור..

בעוד כמה שעות נפגוש אותו על מגרש המסדרים. בחוץ מזג אוויר ממש גרוע. בצפון מבול בדרום אמרו שיהיה אובך. בטח גם יהיה קר. "זה נורא רחוק, לא צריך שתבואו" הוא אמר לי "בשביל לראות אותך היום, הייתי נוסעת עד סוף העולם " אמרתי לו.

השעון הביולוגי שלי ושעון החורף עוד לא מסתדרים ביניהם. אני ממשיכה לקום כל בוקר ב-4:45 ולחשוב שהשעה היא 5:45. רק כשפעמוני השעון בסלון מצלצלים ששה צלצולים, אני שמה לב שקמתי שעה אחת מוקדם מדי. כשאני מגלה את זה כבר הלכה לי כל השינה. אני מחפשת תעסוקות בוקר שלא עושות יותר מדי רעש, הבוקר זה הכביסה. אני אוספת את הכביסה, ממיינת לצבעוניים ליותר וצבעוניים פחות, מפעילה מכונה. בינתיים האור מבחוץ פולש דרך החלונות לתוך הבית. בחמש בבוקר האור רך.

וגם לשקט יש צליל אחר. בשקט הזה הקולות מתחדדים. פחי הזבל המתרוקנים למשאית. עיתוני הבוקר שטסים להם לאורך השביל ונוחתים כל פעם במקום אחר בגינה. מכוניות ממהרות לדרכן. המים בקומקום החשמלי המתחממים בקול. הזבוב הטורדני מאתמול הופיע שוב. כמה זמן חיים זבובים? קראתי באיזה מקום שזבובים חיים בין שבועיים לשלושה. מאתמול אני מנהלת נגדו קרב ללא הצלחה. הוא מצליח להתחמק מכל מארב שאני מציבה.

אני מוצאת אותו מסתובב במיטה. "אתה לא ישן?" ברור שהוא לא ישן אחרת  לא הייתי יכולה לדבר איתו.. "קשה לי להרדם" הוא עונה. 'בא לך לשתות איתי קפה?' אני שואלת. השעה חמש. הוא קם מהמיטה מחבק אותי אומר 'נפרדנו'. אני קצת מופתעת בעיני הם נראו חמודים ביחד אני רוצה לשאול אבל בוחרת שלא. העיניים שלי משתוממות.. הוא מסיט את המבט הצידה שלא אפגוש את העיניים שלו וחוזר למיטה. יהיה קפה לבד. אני והזבוב.. אני יוצאת החוצה להביא את העיתונים.

מכונת הכביסה מסתובבת לה במנגינה משתנה. רעש המים הנכנסים, הכביסה המתערבלת, במהירות של 1000 סיבובים בדקה המים נשאבים החוצה.. עיתוני הבוקר פרוסים על השולחן יחד עם הקפה. הזבוב לא מפסיק לנחות ולהמריא. הוא חג מסביבי וכל פעם נוחת על חלק אחר בגוף שלי. החלקים החשופים הכי אהובים עליו. אנחנו לא מסתדרים ביחד. איך נפטרים ממנו?

לילד שלי שעוד כמה דקות יהפוך בצ'יק לבן 20: (בהשראת הטור של יאיר לפיד) 

להיות בן 20 – זה אומר להיות בין לבין. בין הפרק של בית הספר והלימודים לבין הפרק של הצבא..לבין מה שיבוא אחר כך. הפרק הזה שקוראים לו "החיים".

20 – זה אומר שתכף תהיה באמצע השירות הצבאי.. ואפשר כבר להתחיל לחלום על הטיול של אחרי הצבא.

להיות בן 20 – זה לבלות חצי מהחיים בפייסבוק, להתחבר אליו דרך הטלפון, מכל מקום אפשרי, גם אתה באמצע האימון, או בדרך מפה לשם, ולשלוח אות חיים בצורת משפט כמו: "איך לקשור שרוכים בשניה" ולהכריז "אני אוהב את חברה שלי" שכל העולם ידע.. ולהגיד במשפט אחר שאתה זקוק לשיחה מרגיעה והכל בפייסבוק.

להיות בן 20 – זה עוד לא ממש לחשוב על העתיד שלך, אבל כבר לדעת שזה מחכה לך מעבר לפינה, אבל עד אז, בינתיים אפשר להמשיך לשחק באקס- בוקס ולשבת על עוד סיגריה ובירה במרפסת ולשחק פוקר עם חברים ולחשוב שהסתבלט הזה ימשך לנצח..

להיות בן 20 – זה להתחיל לתכנן את הבילוי בשעה 10 בערב  לצאת ב-12 בלילה ולחזור בארבע לפנות בוקר ולחשוב שאתה יכול לקום בשמונה כרגיל לצבא.

להיות בן 20 – זה להתחיל לחשוב כבר על "איך אני עושה את המכה של החיים שלי" והכוונה היא לא למכות אלא לכסף. כזה שיאפשר לך לעשות מה שיתחשק לך...להבין שהכסף מניע את הכל ואם רוצים לחיות טוב אז צריך להרוויח.. ולהרוויח זה לא מההורים...

להיות בן 20 – זה להתחיל להבין שבית זה מקום בלב ושהבית שלך הוא בית זמני. שעוד מעט תגמור את הצבאי והבית זה לא בדיוק מקום להישאר בו. בית זה מקום לבוא אליו מפעם לפעם.. שצריך לצאת אל העולם הגדול, לעבוד, ללמוד.. אז איפה זה הבית? פה? בתל אביב? בכפר סבא? בחו"ל...?

להיות בן 20 – זה להחליט שאם בא לך אתה יכול לעשות קעקוע וכבר לא צריך לבקש רשות מאבא או מאמא, להיות נהג מצויין, להפגש עם חברים שלך לטורניר באקס בוקס שימשך כל היום וכל הלילה וגם למחרת ולא להפסיד באף משחק, אפילו לא לאח שלך שבטוח שהוא ינצח אותך ברגע שרק תתחילו. אבל הוא לא. ואתה יודע שבזה אתה יותר טוב ממנו.. וגם הוא יודע את זה..

להיות בן 20 –זה אומר שהחיים עוד לא ממש התחילו אבל הם כבר באמצע ושאין לדעת מה יהיה ואין לדעת למה לחכות. אז הכי טוב לחיות אותם כמו שהם וליהנות מכל רגע ומכל האהבה שמורעפת עליך מכולנו.

השבוע התאבד חבר שלו, חייל בצבא. כמעט בן עשרים. מספרים עליו הרבה שהיה מיוחד והיה מוכשר והיה מוצלח... שנים שאני מרחיקה את זה ממני, פתאום זה נעשה כל כך קרוב שממש אפשר לגעת בזה. בכאב, בהלם, בחוסר היכולת להבין ולקבל, ברצון לדעת יותר.

חשבתי שאוכלי לגונן עליו מפני מכאובי העולם ואז אני מגלה פתאום שהשכול מתגנב אליך הביתה בדלת הראשית. אם קודם אלה היו רק כאבי השכול והזיכרונות שלי, עכשיו אנחנו שותפים גם בזה.  השותפות שלנו מתרחבת. היא מזדחלת לה לכל מיני מקומות שאין לי שליטה עליהם. היא כופה את עצמה עלינו.

עם הכאבים  שלי אני יודעת להתמודד. למדתי את זה במשך השנים. קשה לי עם הכאב של מישהו אחר. עם הכאב שלו. אני מסתכלת עליו. אין לי מספיק מילים כדי להגיד לו שהעולם זה לא מה שחשבנו.. שהדבר הנורא הזה הוא חלק מהם. איך מסבירים את זה שמישהו שאתמול הלכת איתו לשתות בירה ושיחקתם שש-בש ופוקר וצחקתם יחד ויום אחד הוא פשוט איננו.  

אז אנחנו שותקים. כל אחד מכונס בשתיקה שלו. מה תגידי? כל מה שתגידי לא מתאים. יותר טוב לשתוק. לנגד עיניך עולות המילים  של השיר של חיים גורי"...ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה / לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים / לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער". ותמונות של אנשים שהכרת ואינם עוד עוברות לנגד עיניך בשורה. תמונה אחרי תמונה. שורה ועוד שורה. הזכרון של חלק מהם הוא ברור וחד. האחרים כבר ממש מטושטשים. חולפת לי המחשבה שעכשיו גם לו יש שורה ותמונות כאלה. שורה משלו.